בס"ד הזכרנו כמה מהשיטות לגבי הגדרת פרי העץ ופרי האדמה. נביא פה היום כמה דוגמאות למינים שדנו בהם. מתחיל מכמה מינים רב שנתיים שברכתם האדמה. בננה  הבית יוסף הביא מתשובת הגאונים:  תני בתוספתא (כלאים ג, יג): כל שמוציא עלין מעיקרו עשב הוא, וכל שמוציא עלין מעצו עץ הוא. והני מוז"י (=בננות) כיון דכלו עציו לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בורא פרי האדמה. וכן פסק השולחן ערוך גם היום ההגדרה הבוטנית של הבננה היא "עשב" דמוי עץ, ה"גזע" של הבננה באמת אינו גזע רגיל מעץ, אלא גבעול מעובה שבנו

בס"ד   פרשת השבוע מתחילה בקריאה של הקב"ה אל משה  (י,א):  בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וכבר שאל הרמב"ם (הלכות תשובה ו,ג):  ולמה היה שולח לו ביד משה, ואומר: "שלח ועשה תשובה", וכבר אמר לו הקב"ה "אין אתה משלח"! אם הקב"ה מכביד את לבו של פרעה, ואינו מאפשר לו לשלח את עם ישראל ממצרים אפילו אם הוא בעצמו ירצה, איך זו יכולה להיות סיבה לשלוח אליו את משה ולדרוש ממנו לשלוח את ישראל? מה הטעם בכלל בשליחות

בס"ד חכמים תיקנו ברכות מיוחדות למאכלים שונים, כדי לייחד את ההודיה עליהם. וכך למדנו במשנה (ברכות ו, א): כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין שעל היין אומר בורא פרי הגפן. ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. אם כן, מלבד הברכות המיוחדות שלמדנו עליהם, באופן כללי חכמים חילקו את תנובת הארץ לשתי מחלקות - הגדל מן העץ והגדל מן הארץ עצמה.  כמובן שגם פירות האילן גדלים ויונקים בסופו של דבר מן הארץ, ולכן המשנה

בס"ד   בתחילת הפרשה נמצא עם ישראל במצב עגום. השליחות הראשונה של משה ואהרן אל פרעה נכשלה כשלון חרוץ - העבודה הוכבדה, וגם העם, שכפי שקראנו בשבוע שעבר האמין בשליחותו של משה, כבר אינו מקשיב אליו "מקצר רוח ומעבודה קשה". הקב"ה שולח את משה שוב אל פרעה, אך משה משיב (ו, יב): וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם? רש"י כותב על כך: "זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה" - אכן, קל וחומר - אם בני ישראל ל

בס"ד לסיום הלימוד בדיני ברכת היין, נזכיר גם התייחסויות של הפוסקים לסוגים שונים של יין, או משקאות היוצאים מן הענבים.  יין מזוג בזמן חז"ל היו נוהגים "למזוג" את היין, כלומר לערב בו מים כדי להחליש אותו. נחלקו הפוסקים מה היחס בין שיעור המים והיין כדי לברך עליו בורא פרי הגפן, וזאת על פי מחלוקת תנאים בעניין במסכת בבא בתרא צו, ב. השולחן ערוך פוסק בסימן רד, ה שבמים ששרה בהם שמרי יין צריך להיות יחס של מים פי שלושה מהשמרים. הרמ"א כותב שעד ששית אפשר לברך בורא פרי הגפן, ונחלקו אחרונים בהב

בס"ד בתחילת הפרשה פונה יעקב אל יוסף בבקשה אחרונה (מז, כט): וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת  אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. יעקב מבקש שיוסף יישא את ארונו ממצריים ויקבור אותו עם אבותיו במערת המכפלה בארץ ישראל. רש"י מתעכב כאן על הביטוי בו משתמש יעקב לתאר את המעשה אותו הוא מבקש מיוסף: חסד ואמת -  חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמ

בגמרא מובא (ברכות נט, ב): ואמר רבי יוסף בר אבא אמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו שינוי יין אינו צריך לברך, אבל אומר ברוך הטוב והמטיב... דאיכא בני חבורה דשתו בהדיה. כלומר, כששותים יין, ובירכו עליו בורא פרי הגפן, ואז הובא יין אחר - אין מברכים עליו שוב בורא פרי הגפן, אבל מברכים הטוב והמטיב. התוספות במקום מעירים שלא מצאנו ברכה כזאת בשינוי לחם או שינוי בשר, וזה מפני שהיין מיוחד שהוא משמח, ושינוי היין מביא שמחה נוספת. ברכת הטוב והמטיב היא מקבילה לברכת שהחיינו במקום שיש שמחה גם לאדם וגם

בס"ד אחרי התגלות יוסף אל אחיו, הפרשה עוסקת בירידת ישראל למצריים. יעקב מקריב לקב"ה (מו, א): וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹקֵי אָבִיו יִצְחָק . חז"ל והמפרשים כאן עסקו בשאלה המתבקשת - מדוע הקב"ה מתואר בהקשר זה כלפי יעקב כ"אלקי אביו יצחק" דווקא, ללא התייחסות לאברהם? רש"י במקום מביא מדברי חז"ל: לאלקי אביו יצחק -  חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם. החיוב בכבוד האב גדול מהחיוב של האדם בכבודו ש

בס"ד שבת חנוכה היא שבת מיוחדת באוהל ש"י. זו השבת בה אנו מציינים את היארצייט של הרב שלמה והרבנית יהודית קוק, שעל שמם קרוי בית הכנסת, וכמובן גם שני ילדיהם, וברוך אזולאי ז"ל. השנה אנחנו מציינים יובל לבית הכנסת. כמובן שיש גירסאות שונות למועד ממנו יש לספור, אבל נשאיר את זה להיסטוריונים... תיעוד של ההיסטוריה של בית הכנסת, תוכלו לקבל היום בחוברת נאה שיוצאת לרגל האירוע, בעריכתם המסורה של דורון ואתי פש. יישר כח. כתבתי גם אני בחוברת כמה מחשבות על המשמעות הגדולה של ציון הדרך הזה לקהילה

בס"ד הגמרא אומרת בשבת כא, ב: תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שלחנו, ודיו. יש שכתבו שמשעה שהתחילו להדליק בבית, נוהגים להדליק בבית אף שהיום כבר אין סכנה, ונתנו כמה טעמים לדבר. ויש שנוהגים כן גם היום. אולם רוב הפוסקים כתבו שרצוי להניח את הנר כפי שתקנו חכמים מבחוץ, או בחלון.  ועוד אמרו שם בגמרא (כא, ב - כב, א): אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מע

בס"ד   פרשת השבוע סובבת סביב סיפורו של יוסף ומאבקו עם אחיו. התורה מספרת לנו על ניסיון עמו מתמודד יוסף, כאשר אשת אדונו פוטיפר מנסה לפתות אותו לעבירה. לפי אחת הדעות בגמרא במסכת סוטה, יוסף עצמו כבר היה בדרכו להשמע לאשת פוטיפר, אולם משהו קרה ברגע האחרון (סוטה לו ע"ב):  'ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו' (לט,יא) - א"ר יוחנן: מלמד, ששניהם לדבר עבירה נתכוונו ... 'ותתפשהו בבגדו לאמר' וגו' (לט,יב) - באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו

בס"ד הזכרנו בשבוע שעבר את הדין שיין פוטר כל שאר משקים. המקור לכך הוא בגמרא (ברכות מא, ב): אמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים. התוספות כתבו שטעמו הוא שהיין "הוא ראש וראשון לכל המשקין וכולם נטפלים לו", אך כתבו שאין הלכה כמותו, כי גם להלכה הפת פוטרת רק דברים הבאים מחמת הסעודה, או מחמת הפת, ושאר המשקים כביכול אינם באים מחמת היין. אבל הרא"ש ורבינו יונה ועוד ראשונים פסקו כדבריו, שמחמת חשיבותו של היין כל המשקים נחשבים טפלים לו, אפילו לא באו מחמתו. וכך נפסק

בס"ד השבוע בי"ט כסלו נציין שלושים שנה לפטירתו של מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל "אבי דור הכיפות הסרוגות". עלתה יוזמה יפה לציין את השבת הזאת בבתי הכנסת, כשבת הכיפה סרוגה. זכיתי, כמו אבי יבדל"א, ללמוד בישיבת כפר הרא"ה. הייתי שם בשנותיו האחרונות של הרב נריה, כשהוא כבר היה פחות מעורב באופן שוטף, אבל כמובן גם לנו כמתבגרים בשנות התיכון, היה ניכר שאנחנו במחיצתו של ענק שבענקים.  אבות רבים לציונות הדתית, אבל אין ספק שהרב נריה הוא האב העיקרי, הראשי. זה שהניח את היסודות ובנה את הדרך, החזון

בס"ד דברנו על ברכת הפת ומזונות, הברכה הבאה בחשיבותה היא ברכת היין "בורא פרי הגפן".  היין הוא המשקה החשוב ביותר מכל המשקים. מפאת חשיבותו חכמים גם קבעו שמברכים על היין על מצוות מסוימות - קידוש והבדלה כמובן, ברכת המזון, ברית ונישואין ועוד.  כפי שראינו שמחמת חשיבותם ומרכזיותם של המוצרים המופקים מן הדגן חכמים קבעו להם ברכה ראשונה, ולא השאירו זאת כ"בורא פרי האדמה" כמו שאר הקטניות וכד', וכן תקנו לו ברכה אחרונה מיוחדת, והוסיפו עוד דינים לגבי מקומו בסעודה ופטור שאר מאכלים, כך גם מפאת

בס"ד הפרשה מתחילה בחלומו של יעקב. כך פותח התיאור לשכיבתו של יעקב לישון (כח, יא): וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. רש"י עומד על הביטוי בסוף הפסוק: וישכב במקום ההוא -  לשון מיעוט - באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. הפסוק שמדגיש שיעקב שכב דווקא "במקום ההוא" בא לרמוז שבמקום אחר יעקב לא שכב ולא ישן, וזה בארבע עשרה שנה שהוא למד

בס"ד מבין שלושת האבות התורה ממעטת יחסית לדבר על יצחק. גם הפרשה הזאת עוסקת בעיקר ביעקב ועשו, בסיפור לידתם ומכירת הבכורה בתחילת הפרשה, ולקיחת הברכה בסופה. בתווך נמצא הפרק היחיד בתורה שעוסק בפעולותיו של יצחק האיש עצמו. מאד בולט לכל אורך הפרשה עניין ההמשכיות של יצחק - ממשיך דרכו של אברהם, הרעב מושווה לזה שהיה בימי אברהם, בפסוק הראשון בברכת הארץ והזרע בתחילת פרק כו, בחפירת הבארות של אברהם, ברכה שניה "אל תירא... בעבור אברהם עבדי" אחרי המאבק עם יושבי גרר כמו אברהם אחרי מלחמת ארבעת ה

בס"ד כל מה שדברנו עד עכשיו לגבי מיני מזונות, היה לגבי מאכלים שנעשים מקמח. מה מברכים על הדגן עצמו לפני שנטחן? הגמרא בברכות מביאה ברייתא (לז, א): הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה. רש"י מסביר "כוסס" - כמות שהוא, כלומר את גרגירי החטה. במקרה זה אין לזה חשיבות של הברכה המיוחדת של "בורא מיני מזונות" שנתקנה על מזון חשוב שנעשה מהקמח, אלא ברכת האדמה בלבד. המשנה ברורה אף מקשה על כך מדין שמבואר בסימן רב, שפירות שדרך לאוכלם מבושלים ולא חיים, מברכים עליהם שהכל נהיה בדברו אם אוכלים או

בס"ד כאשר אליעזר חוזר מחרן עם רבקה, הפסוק מתאר שיצחק יוצא לשדה לקראת בואם (כד, סג):  וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. הגמרא במסכת ברכות מביאה דעה שהתפילות תוקנו על ידי האבות. מהפסוק הזה נלמדת התפילה שתיקן יצחק (כו, ב):  יצחק תקן תפלת מנחה  - שנאמר "ויצא יצחק לשוח  בשדה לפנות ערב", ואין 'שיחה' אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א): "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו ". המילה "לשוח בשדה" נדרשת על ידי חז"ל במ

בס"ד בשבוע שעבר דיברנו על תבשיל מזונות, היום נעסוק בדין נוסף שמדבר על פת ממש שאחר כך בושלה או שינתה צורתה באופן אחר. כאן הדיון אינו בשאלה מה מוגדר פת, כי כבר יש פת, אלא איזה שינוי מבטל ממנה שם פת, ו"מוריד" אותה לברכת מזונות. יש מקורות שונים בבבלי ובירושלמי, ולמסקנה כתבו הרא"ש ור' יונה: אם בישל את הפת - אז רק אם נשארו בפירורים כזית מברך המוציא (אפילו נשתנתה צורתם), אבל בפחות מכזית בטל מתורת פת בעקבות הבישול ומברך מזונות. אם רק הדביק פירורי פת - אם נשארו בפירורים כזית או אפילו

בס"ד   פרשת השבוע פותחת בהתגלותו של הקב"ה לאברהם אחרי המילה, אבל ההתגלות הזאת נקטעת בהופעתם של 'שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים'. תגובתו של אברהם היא (יח, ג): וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. רש"י מביא שני פירושים מדברי חז"ל: ויאמר אדני אם נא וגו' - לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים ולגדול אמר 'אל נא תעבור', וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חבריו עמו, ובלשון זה הוא חול.  דבר אחר קודש הוא - והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחי