בס"ד אחרי אמירת אשרי וכמה פסוקי הקדמה "לך ה' הצדקה" וכו', עליהם דברנו בשנה שעברה, אנחנו מקדימים לפיוטי הסליחות רצף של פסוקים: שֹׁמֵֽעַ תְּפִלָּה, עָדֶֽיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹֽאוּ. יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ ה', יָבֽוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶֽיךָ ה', וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ. בֹּֽאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵֽׂנוּ. בֹּֽאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרוֹתָיו בִּתְהִלָּה. הֽוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ... אַתָּה הִצַּֽבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָ

בס"ד הגמרא בחגיגה יח, א אומרת שחול המועד אסור במלאכה. אמנם, הדבר לא מפורש בתורה כמו בשבת ויו"ט, והגמרא מביאה שלוש ברייתות בשתיים מהן יש לימודים מפסוקים, השלישית אומרת: תניא אידך: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור - אף ששת ימים עצורין, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה - אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: וביום השביעי עצרת - השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה

בס"ד פרשת נצבים, הראשונה מבין שתי הפרשות שקראנו, נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה - לפעמים היא מחוברת לפרשת וילך כמו השנה, ולפעמים לבדה (אם יש שבת בין יום הכיפורים לסוכות). באופן מאד מתאים לימים הללו, כוללת בתוכה פרשת נצבים את פרשת התשובה, בה מספר הכתוב כי כאשר חלילה יתקיימו כל דברי הקללה שקראנו בפרשת כי תבוא, יתבוננו עם ישראל בסיבת הדבר ובעקבות זאת ישובו אל ה'. הפסוק אומר שלאחר שעם ישראל ישובו, הקב"ה יקבל את התשובה ויגאל אותנו מהגלות, והוא יוסיף על כך (ל, ו): וּמָל ה' אֱלֹקֶיך

התשובה: אפשר לצאת ידי חובה במקרה כזה, אך הדבר תלוי בנסיבות המדויקות, וקיימת בכך מחלוקת הלכתית. לדעת כמה מפוסקי אשכנז, אם שני תוקעים תוקעים בו־זמנית בשני שופרות, והשומע מתכוון לצאת ידי חובה בקולו של אחד מהם בלבד, יש מקום לומר שיצא. לעומת זאת, לדעת פוסקי ספרד, כאשר שני תוקעים תקעו יחד, יש לשוב ולשמוע את התקיעות מתוקע אחד בלבד, כדי לצאת מידי הספק.

בס"ד פרשת השבוע עוסקת באריכות בברית שבין עם ישראל לקב"ה ובמחויבות שלנו לקיום המצוות, אותה מדגיש משה רבנו לעם לקראת מותו. נקודת המוצא של כל האזהרה הזאת היא במערכת יחסים של אהבה בין עם ישראל לקב"ה (כו, יז-יח): אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו. אנחנו מאמירים (=מגדילים,

בס"ד שבת קיט, א: אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב 'ולקדוש ה' מכובד' (מדכתיב 'וקראת לשבת עונג', מכלל דלקדוש ה' לאו אשבת קאי - רש"י)? - אמר ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. אמרה תורה: כבדהו בכסות נקיה. אנחנו יודעים שבשבת וימים טובים נוהגים "כבוד" ו"עונג" שנלמדים מהפסוק הזה. הגמרא משמיעה שלמרות שביום הכיפורים לא שייך עונג, יש בו מצווה של כבוד, שבאה לידי ביטוי בכסות נקיה, כלומר בגד נקי ויפה. בדרכי משה (סימן תרי) הביא מהמרדכי שכסות נקיה זה גם כדי שנהיה נקיים

התשובה: התורה דורשת שימוש ב"שופר אחד" — כלומר, כלי אחד ושלם, ולא חלקים ממקורות שונים שחוברו יחד (ראש השנה, כו ע"א). אם חותכים שופר לחלקים נפרדים, כל חלק מאבד את מעמדו כשופר שלם וכשר.

בס"ד בפרשת השבוע אנחנו קוראים על האיסור להחזיק ולהשתמש במידות ובמשקולות שאינם מדויקים (כה, יג-טז): לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל. הרמב"ם בפירוש המשניות עומד על לשון

בס"ד ברכות יב, ב: ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט. בטעם הדבר כותב רש"י שם: "לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם". הראשונים נחלקו מה הדין בדיעבד, ופסקו הטור והבית יוסף כרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש ועוד שחוזר. והיינו שאם שכח המלך הקדוש חוזר לראש התפילה, כי שלושת הברכות הראשונות נחשבות כיחידה אחת, ואם שכח המלך המשפט חוזר לתחילת השיבה שופטינו, ואם עק

התשובה: מותר לגמרי לצאת ידי חובה בשמיעת קול שופר גזול, משום שהחובה מתקיימת בעצם שמיעת הקול.

תשובה: כן, אבל רק לפני הסליחות, לא בתוך התפילה.

בס"ד פרשת השבוע עוסקת בחלקים גדולים ממנה במצוות הקשורות למקדש. מקומו של המקדש מכונה בכמה מקומות בפרשה "המקום אשר יבחר ה'", למשל (יב, ה): כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. למרות שהכוונה היא לירושלים, היא אינה מוזכרת כאן בשמה. התורה משאירה את הדבר מעורפל ורק אומרת לנו שהיא מתייחסת ל"מקום" כלשהו אותו יבחר ה', אבל היא אינה מגלה אותו. הרמב"ם, נותן שלושה טעמים לכך ששמה של ירושלים לא

בס"ד המשנה בברכות ו, ח מביאה מחלוקת: אכל ענבים ותאנים ורמונים - מברך אחריהם שלש ברכות, דברי רבן גמליאל; וחכמים אומרים: ברכה אחת. כלומר שלדעת רבן גמליאל מברכים ברכת המזון מלאה (=שלוש ברכות כעיקר התקנה, לפני שהוסיפו הטוב והמטיב) על פירות אלה, ולדעת חכמים מברכים לאחריהם ברכה אחת. ובגמרא שם (מד, א) הסבירו שנחלקו בסמיכות הפסוקים. שלפי הפסוק של ברכת המזון "ואכלת ושבעת" נאמרו שני פסוקים: "ארץ חטה ושעורה וגו'... ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם וגו'", כלומר הוזכרו שבעת המינים ולאחריהם

התשובה: המקור הקדום ביותר המתועד למנהג אמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כ"ז) מראש חודש אלול נמצא בספר "שם טוב קטן" לרבי בנימין בינוש הכהן. הספר נדפס בשנת תס"ו (1706).

התשובה: הגמרא במסכת תענית (דף ל ע"ב) מציינת כי בט"ו באב בטלה הגזירה שלפיה נשים כבנות צלפחד – שלא היו להן אחים – יכלו להינשא רק בתוך שבטן.

בס"ד ברכות מ, ב: היו לפניו מינין הרבה, רבי יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה - עליו הוא מברך; וחכמים אומרים: מברך על איזה מהן שירצה. גם בתוך שבעת המינים, אומרת הגמרא שכל הקרוב ל"ארץ" קודם (פרשת השבוע). בגמרא נחלקו אם מחלוקת רבי יהודה ורבנן היא רק כשברכותיהם שוות, או אף כשאין ברכותיהם שוות. וכן, נחלקו הראשונים אם לפסוק כרבי יהודה או כחכמים, וכן מהו "חביב" - האם מה שחביב עליו בדרך כלל או עכשיו? כמו כן, מופיע לפני כן בגמרא סיפור על שני תלמידיו של בר קפרא שהתווכחו איזה מין ולהקדי

בס"ד כחלק מחזרתו של משה בפני העם על קורותיהם במשך שנות הנהגתו, עוסק משה בפרשה שלנו בחטא העגל ושבירת הלוחות. משה מתאר את תגובתו ברגע בו ראה את העם עובדים לעגל (ט, יז): וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. חז"ל והמפרשים עומדים כאן על שאלה פשוטה, כמו שניסח אותה כאן האור החיים הקדוש: צריך לדעת למה הוצרך לתופשם והלא בידו היו? הרי משה יורד מן ההר עם הלוחות בידיו, ואז כשהוא רואה את העגל, הוא משליך אותן ושובר אותן. בשביל מה הוא צ

בס"ד פרשת השבוע, ואתחנן, נקראת על שם תפילתו של משה לקב"ה בפתיחת הפרשה להתיר לו להכנס לארץ ישראל (ג, כג): וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. רש"י במקום מסביר את הלשון המיוחדת שנאמרה פה לתפילה "ואתחנן": ואתחנן - אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. למשה רבנו יש הרבה מאד זכויות, וייתכן שהוא יכול היה לתלות בהן ולהזכיר אותן בתפילתו אל הקב"ה להכנס לארץ, אבל רש"י אומר שהצדיקים כשהם פונים אל הק

בס"ד דברנו על מצב בו אדם מברך אבל אז המאכל נופל או שאין אפשרות לאוכלו. היום נדבר על המצב ההפוך - שהכניס מאכל לפיו בלא ברכה. הגמרא אומרת בברכות נ, ב - נא, א: אמר רב יהודה: שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה - מסלקן לצד אחד ומברך. תניא חדא: בולען; ותניא אידך: פולטן; ותניא אידך: מסלקן! - לא קשיא: הא דתניא בולען - במשקין, והא דתניא פולטן - במידי דלא ממאיס, והא דתניא מסלקן - במידי דממאיס. במידי דלא ממאיס נמי, לסלקינהו לצד אחד וליברך! - תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דרבי יוסי בר אבין

התשובה: חלק מההגבלות הקלות מותרות לאחר חצות היום של י' באב, אך אירועי שמחה מלאים, כגון חתונות, נדחים בדרך כלל.