פרשת וירא - דרך החסד שנהג בה

בס"ד

פרשת השבוע פותחת בהתגלותו של הקב"ה לאברהם אחרי המילה, אבל ההתגלות הזאת נקטעת בהופעתם של 'שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים'. תגובתו של אברהם היא (יח, ג):

וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

רש"י מביא שני פירושים מדברי חז"ל:

ויאמר אדני אם נא וגו' - לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים ולגדול אמר 'אל נא תעבור', וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חבריו עמו, ובלשון זה הוא חול. 

דבר אחר קודש הוא - והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים.

לפי הפירוש הראשון אברהם מדבר אל האנשים, "אדונים שלי" - הוא פונה פניה כללית אל שלשתם, ואז אומר לגדול שבהם: 'אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ' - כנסו והתארחו אצלי. לפי הפירוש השני, אברהם פונה אל הקב"ה, שבדיוק מדבר אתו, ומבקש ממנו להמתין כי הגיעו אורחים. 

זה נשמע קצת מפתיע - תארו לכם שאתם באמצע פגישה עם ראש הממשלה, פגישה שלא יוצא להגיע אליה בכל יום, ופתאום באמצע הפגישה אתם מזהים שלושה אנשים זרים, וקוטעים את ראש הממשלה באמצע משפט ואומרים לו: "סליחה, אתה יכול לחכות קצת? הגיעו אנשים אחרים". עם כל הכבוד לאורחים, זה נראה קצת מוגזם, ואפילו חצוף לעשות דבר כזה! אני לא יודע מה אתכם, אני בדרך כלל באמצע פגישה (עם כל אדם, לא עם ראש הממשלה) לא עונה לטלפון, או באמצע שיחה לא עונה לממתינות. זה נראה לי לא כל כך מכובד כלפי האדם אתו אני מדבר כרגע. כיצד, אם כן, מרשה אברהם לעצמו לשים את הקב"ה בכבודו ובעצמו על "ממתינה"?

הגמרא מסיקה מכאן מסקנה בלתי נמנעת, אבל קשה להבנה (שבת קכז, א): 

אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב 'ויאמר א-דני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר' וגו'.

הגמרא שם אכן ממשיכה ואומרת שבדיוק בנקודה הזאת נבדל הקב"ה מבני אדם, שאינם מקבלים בהבנה יחס שכזה, ולכן הדוגמה שהבאתי קודם אינה מתאימה. אבל אכן יש להבין - גם אם הקב"ה אינו מקפיד, כיצד העז אברהם אבינו לעשות דבר כזה ולקבוע סדר עדיפות שכזה?

הרמב"ם מביא דברים אלה להלכה, כאשר הוא מדבר על מצוות גמילות חסדים, שבכללה מצוות הכנסת אורחים (הלכות אבל יד, ב): 

שכר הלווי מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה - מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותם ומלוה אותם. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר "וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים". 

לווי האורחים הוא החלק הגדול ביותר במצוות הכנסת אורחים, ועל זה לא נדבר כאן, אבל הרמב"ם אומר שיחסו של אברהם לאורחים כפי שמודגם בפרשה שלנו "הוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה". זהו לא מעשה פרטי שלו, אלא "דרך החסד", אותה קובע אברהם ל"חק". מהו פשר הדרך הזאת ומה מקורה? את זה הרמב"ם אומר לנו במקום אחר. כאשר הוא מדבר על דרכי איזון המידות הוא מסכם ואומר (הלכות דעות א, ה-ז):

ומצוין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר (דברים כח, ט): 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו'. כך למדו בפרוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון - אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום - אף אתה היה רחום... ולפי שהשמות האלו שנקרא בהן היוצר הן הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו 'דרך ה''. והיא שלימדה אברהם אבינו לבניו, שנאמר (בראשית יח, יט): 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה''.

החק שחוקק אברהם, "דרך החסד" שנהג בה, בעצם אינה דרכו שלו, אלא היא 'דרך ה'' אותה היטיב לקיים בעצמו ולהנחילה לבניו ולביתו אחריו. כאשר אדם מכניס אורחים, הוא בעצם מתדמה לקב"ה, מקור החסד, והולך בדרכיו.

אין זה מקרה שאברהם אבינו, עמוד החסד, הוא המקור והיסוד של עם ישראל, והוא זה שנבחר לקרוא בשם ה' וללמד את העולם על קיומו. כפי שהרמב"ם מדגיש בסוף מורה הנבוכים, התכלית של ידיעת ה' היא ההליכה בדרכיו, וממילא הדברים כרוכים זה בזה - מייסד אומתנו, העם שהקב"ה בחר להוביל את האנושות כולה להכרה במלכותו, הוא בראש ובראשונה איש חסד, שמבטא יותר מכל במעשיו את המימוש הגדול של האידיאל של ההכרה בקב"ה ובנוכחותו בעולם - ההליכה בדרכי ה'.

לכן, מאחר שזה היסוד שלנו, אומר הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ט, ג):

מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה שלצדקה.

הרמב"ם לא אומר בשום מקום אמירה שכזאת לגבי האמונה בקב"ה, לפחות לא בפועל. כלומר - יש לו אמירות שעמוק בפנים, ברמה הבלתי מודעת, לכל יהודי יש קשר עמוק לקב"ה (ראה הלכות גירושין ב, כ; הלכות רוצח יג, יד ועוד), אבל בפועל, כל אורחות חייו מתנגדות לכך. אבל לגבי חסד - זה קיים בפועל בכל קהל מישראל מאז ומעולם. זה לא יכול להיות אחרת - זה ב-DNA שלנו מאברהם, וברמה המודעת אפילו יותר מהאמונה בה'. 

לכן הקביעה של אברהם ש"גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה" היא ברורה ומתבקשת - זוהי 'דרך ה'', זוהי ההליכה בדרכיו, ומה משמעותה של הקבלת פני שכינה, אם ברגע שמגיע אורח שזקוק למנוחה, לאכול ולשתות משהו, היא גורמת לי להתעלם ממנו? 

אם נלמד ללכת בדרך זו נזכה להבטחה שמביא הרמב"ם (הלכות דעות שם):

וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר (שם): 'לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו'.