פרשת תולדות - כי הרחיב ה' לנו

בס"ד

מבין שלושת האבות התורה ממעטת יחסית לדבר על יצחק. גם הפרשה הזאת עוסקת בעיקר ביעקב ועשו, בסיפור לידתם ומכירת הבכורה בתחילת הפרשה, ולקיחת הברכה בסופה. בתווך נמצא הפרק היחיד בתורה שעוסק בפעולותיו של יצחק האיש עצמו.

מאד בולט לכל אורך הפרשה עניין ההמשכיות של יצחק - ממשיך דרכו של אברהם, הרעב מושווה לזה שהיה בימי אברהם, בפסוק הראשון בברכת הארץ והזרע בתחילת פרק כו, בחפירת הבארות של אברהם, ברכה שניה "אל תירא... בעבור אברהם עבדי" אחרי המאבק עם יושבי גרר כמו אברהם אחרי מלחמת ארבעת המלכים, ובברכת אברהם אותה הוא מעניק בסוף הפרשה ליעקב. 

כאן הנקודה היחידה בה יצחק נבדל מאברהם שירד מצרימה - יצחק מצווה להישאר בארץ, ויחד עם זאת מקבל מהקב"ה הבטחות על ירושת הארץ והזרע בזכות אברהם וכהמשך לברכותיו (בראשית כו, ב-ג):

שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ.

ויצחק באמת זוכה לברכת ה' (שם יב):

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'.

אבל המציאות לא כל כך פשוטה - יש רעב, זה בא מול אתגרים קשים, כמו שמסביר רש"י שם:

בארץ ההיא בשנה ההיא - שניהם למה, לומר שארץ קשה והשנה קשה.

בעקבות ההצלחה שלו הוא מגורש מגרר, ואז מסתבר שחוץ מהקשיים האובייקטיביים, הפלישתים גם מתנכלים לו (שם טו):

וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר.

זוהי פעולה שכולה הרס בלבד, שפוגעת גם בפלישתים עצמם, אבל הם לא רוצים שיצחק יקנה אחיזה בארץ. אנחנו מכירים אתגרים כאלה, ואולי אף קשים מאלה, שמגיעים מאיזור "ארץ פלישתים" - עזה של ימינו. 

מדוע יצחק נתקל בקשיים גדולים כל כך? האור החיים הקדוש מסביר:

ואולי כי עשה ה' ככה לנסיון שהגם שאמר לו ה' לך ולזרעך אתן את כל הארצות אף על פי כן לא נתנוהו אפי' לשבת שם כאחד העם אם לא יהרהר אחר השכינה, וכמו כן עשה לאברהם.

ברכת ה' מותנית בעמידה של האדם בניסיון. יצחק לא יזכה בארץ אם לא ייאחז בה ויאמין בה' ובהבטחתו אל מול הקשיים. ויצחק באמת לא נרתע ועומד מול הפלישתים, חופר בעקשנות באר אחר באר, עד שהקב"ה מתגלה אליו ואומר לו (כד):

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי. 

האיומים גדולים, הניסיון גדול, אבל אני אתך, מבטיח הקב"ה, בעבור אברהם שעמד גם הוא בניסיונות. בעקבות ההתגלות יצחק בונה מזבח וקורא בשם ה', ואז עבדיו כורים עוד באר, ואבימלך מגיע להשלים אתו. וכותב על כך הספורנו:

ויקרא בשם ה'... ויכרו שם... ואבימלך הלך - אחר שהתעורר לקרא בשם ה' כרו שם עבדי יצחק באר מצלחת בלתי מריבה ואבימלך הלך אליו לכרות ברית ולא הזיקוהו עוד.

יצחק מתעורר לקרוא בשם ה' למרות ואולי דווקא בגלל הקשיים. אולי לפני כן לא ראה עצמו ראוי להיות ממשיך דרכו של אברהם, ולשאת את הקריאה הזאת, אבל דווקא ההבטחה של הקב"ה והניסיון שהוא נתקל בו בדרך לקיום ההבטחה, מורים לו כי הוא זה שנקרא לעמוד באתגר ובניסיון, ואדרבה, לקרוא בשם ה' בקול, בזקיפות קומה, בלי פחד ("אל תירא"). בזכות זה יצחק זוכה לבארות של מים חיים, של "רחובות" - "כי הרחיב ה' לנו", בהשלמת יושבי הארץ אתו, בהכרה שה' עמו.

יצחק מלמד את סוד ההמשכיות וסוד האחיזה בארץ. הסיפור הזה דומה למה שאנחנו חווים פה בארץ. ב"ה גם אנחנו בדור שזכה להצלחה גדולה בארץ - זורעים מאה שערים, והקב"ה מקיים את הבטחותיו לאבות ומביא אותנו אל הארץ, ונותן אותה בידינו. הוא מברך את מעשה ידינו בארץ הטובה הזאת, והדבר הוא לצנינים בעיניהם של יושבי הארץ, ובייחוד יושבי ארץ פלישתים. בזה מגיע קיום ההבטחה "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

חשבנו אולי שהמאבקים הקשים האלה מאחורינו, כפי שאולי חשב יצחק. הם שייכים לדור מייסדי הארץ. חשבו שהדור שלנו לא יודע להתמודד עם ניסיונות וקשיים כאלה. אבל אז בא הניסיון הגדול והקשה, וב"ה ידענו לקרוא בשם ה', ידענו לעמוד איתן מול האויבים ולהבהיר להם שהארץ הזאת היא שלנו, בשליחות של המשכיות הגבורה של הדורות הקודמים, בשליחות של הבנה מדוע ה' שם אותנו בארץ הזאת, ושהקריאה בשמו היא תפקידנו כאן, ורק בזכותה יתקיימו ההבטחות של "שכן בארץ".

ואכן זכינו שהיה ה' עמנו כמו שהיה עם יצחק. זכינו לגילוי יד ה' מול כל האויבים. זכינו לכך שהאויבים שכל מטרתם היתה הרס וגירוש כפי שעשו פלישתים בסתימת הבארות וגירוש יצחק, נאלצים להכיר כי היה ה' עמנו. רבים מהאויבים באים לכרות איתנו ברית, שכמובן כיצחק נצטרך לבדוק היטב את כוונותיהם, אבל הם מכירים בישיבתנו כאן בעקבות הנצחונות הגדולים.

ציינו את השבת הזאת כשבת הודיה קהילתית לה' על שובם בשלום של חיילינו מהמלחמה, ובפרט בני ונכדי חברי הקהילה שלחמו בגבורה וב"ה שבו בשלום. לאורך המלחמה אמרנו פה מזמורי תהלים להצלחת החיילים. אנחנו יודעים שלדאבוננו לא כולם שבו בשלום, אנחנו יודעים שיש קהילות שאולי לא יכולות לחגוג שבת כזאת כי הן איבדו בנים יקרים, וכמובן גם אנחנו ביום הזה זוכרים וכואבים אותם. ובאמת בהרבה רגעים חשתי שצריך ממש תפילה להשגחה פרטית מיוחדת על כל אחד מבנינו שנמצאים שם בשדה הקרב. והיום אנחנו מודים לה' הודיה גדולה על ההצלה ממקום הסכנה הגדול הזה "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך".

וכמו קריאתו של יצחק בשם ה', וכמו שלימדנו דוד המלך: "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא... כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", תמיד "נותן הודאה על שעבר וצועק לעתיד לבוא", נודה לה' על נפלאותיו ונסיים בבקשה שישמור על כל חיילינו ועלינו, ונזכה שמעתה יתקיים בנו:

כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ.