פרשת חיי שרה - חשיבותה של תפילת המנחה

בס"ד

כאשר אליעזר חוזר מחרן עם רבקה, הפסוק מתאר שיצחק יוצא לשדה לקראת בואם (כד, סג): 

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים.

הגמרא במסכת ברכות מביאה דעה שהתפילות תוקנו על ידי האבות. מהפסוק הזה נלמדת התפילה שתיקן יצחק (כו, ב): 

יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין 'שיחה' אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א): "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו".

המילה "לשוח בשדה" נדרשת על ידי חז"ל במשמעות תפילה, וכיוון שהדבר היה "לפנות ערב" כמו שמתאר הפסוק, הרי שיצחק התפלל פה תפילת מנחה. מדוע דווקא יצחק הוא זה שמתקן דווקא תפילה זו? 

לפני כן במסכת ברכות ישנה אמירה נוספת לגבי תפילת המנחה (ו, ב): 

ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר (מלכים א יח, לו): "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר" וגו'.

גם כאן, אליהו מתפלל, כפי שממשיך שם הפסוק, ומעבר ללשון מנחה שיש כאן (ראה תוספות פסחים קז, א ד"ה סמוך למנחה שניסו להסביר מדוע דווקא תפילה זו נקראת בשם זה) משמע שם שהדבר אירע בשעות אחר הצהריים. אליהו שהתמודד מול נביאי הבעל מתפלל לקב"ה שיענה באש לתפילתו ובכך יוכח שהוא האלקים. הגמרא לומדת מכאן את חשיבותה של תפילת המנחה שבעזרתה נענה אליהו. 

הגמרא שם ממשיכה ואומרת שיש להזהר גם בתפילת ערבית וגם בתפילת שחרית, כל אחת מהן מטעם אחר. האמירה הנפרדת לגבי כל תפילה מלמדת שהתפילות אינן 3 "העתקים" של אותו הדבר, אלא שבכל אחת יש משהו ייחודי בעל חשיבות עצמית, ולכן יש להזהר בכל אחת מהן. אנחנו מדברים פה על תפילת המנחה שתקן יצחק - מה המיוחד בה, וכיצד לומדת זאת הגמרא מכך שאליהו נענה דווקא בתפילה זו?

נעיין בתפילתו של אליהו בהר הכרמל (מלכים א יח, לו-לז): 

וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹקִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ, וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹקִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית.  

אליהו עומד מול העם ומבקש מה' שיסייע לו להוכיח להם כי הוא האלקים ולו ראוי לעבוד. הוא מסיים את דבריו באמירה תמוהה: "ואתה הסבת את לבם אחורנית" - אליהו הנביא אומר שהסיבה שהעם אינו מכיר בכך שהקב"ה הוא האלקים ורבים מהם עובדים לבעל, היא שהקב"ה הטה את לבם וגרם להם לטעות ולעבוד את הבעל. מה פתאום אליהו מאשים את הקב"ה בבחירתם של ישראל? האם לא היתה להם בחירה חופשית והטעות בעבודת הבעל היתה שלהם?

הרמב"ם אכן אומר שהיה כאן מקרה של מניעת התשובה על ידי הקב"ה, כמו כשהקב"ה הכביד את לבו של פרעה (הלכות תשובה ו, ג). אבל הרלב"ג מפרש כאן את הדברים אחרת:

וידעו העם הזה כי אתה ה' הוא האלקים - יכירו בזה כי אתה ה' הוא האלקים לבד, ומה שנראה להם לפעמים שיענם הבעל בבא בקשתם - הנה זה לא היה מהבעל, אבל אותן הפעולות באו מאתך, וכאילו הסיבות את לבם אחורנית בהשפע אותם הפעולות מאתך כי הם חשבו שיהיה בסבת הבעל. והמשל הנה היתה אמונתם כי בעבדם הבעל תתן הארץ יבולה, הנה בתת הארץ יבולה שהיה מגיע מהשם יתברך, התחזקו להאמין בבעל לחשבם כי מאתו נהיה זה.

הרלב"ג אומר שהקב"ה לא התערב בבחירה של עם ישראל וגרם להם לעבוד את הבעל, אבל הוא "בלבל" אותם בכך שיצר מצב בו ניתן היה לטעות ולחשוב שיש להאמין בבעל. אם אדם מתפלל לבעל שיברך את תבואתו בשדה והתבואה מתברכת, זה כאילו הקב"ה "מטעה" אותו לחשוב שהתפילות לבעל הועילו. כך נוצר מצב בו האדם נותר מבולבל ולא יודע במי להאמין. זה היה המצב בו מצא אליהו את העם לפני המעמד בהר הכרמל (שם כא): 

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם ה' הָאֱלֹקִים - לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל - לְכוּ אַחֲרָיו! וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר.

ומסביר רש"י:

ולא ענו העם אותו דבר - שלא היו יודעין להבחין.

התפילה של אליהו היתה שהקב"ה יראה להם באופן ברור שהוא האלקים. שיברר את הספקות, ויסייע להם להכריע ולהבחין באמת. הוא נענה על ידי ה' שנתן את הבהירות המוחלטת (שם לח-לט): 

וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: ה' הוּא הָאֱלֹקִים! ה' הוּא הָאֱלֹקִים!  

פתאום כל הספקות נעלמו, כל הבלבולים התפוגגו - הכל בהיר וברור!

הספקות והבלבולים האלה לא היו רק חלקם של אנשי דורו של אליהו. הם חלק מובנה מחיינו בעולם שבו ידו של הקב"ה פועלת בדרך כלל באופן נסתר, והחיים לא תמיד נותנים לנו תמונה חד משמעית. זהו לב לבה של הבחירה החופשית - דווקא ההסתר וחוסר הבהירות. לכן אנחנו לא מנתקים את עצמנו לחיות מוקפים בענני השכינה, אלא חיים בתוך העולם הזה, אבל הרבה פעמים הוא עלול לבלבל אותנו ולהסתיר מאיתנו את האמת. תפילת המנחה תופסת את האדם באמצע היום, באמצעו של מירוץ החיים והעשייה שלו בתוך העולם האנושי. יש סכנה שהעולם הזה יטשטש לו את האמיתות שבבסיס האמונה שלו. כאן מגיעה תפילת המנחה באמצע כל זה ואומרת לאדם - עצור! אל תתן לעולם הזה להשכיח ממך את נוכחותו של הקב"ה. הבהר לעצמך את התמונה בחזרה! זו היתה תפילתו של אליהו, וזהו עיקרה של תפילת המנחה.

בעל הכתב והקבלה מסביר שזו משמעות המילה "לשוח", מלשון הסחת דעת:

ומזה הענין כאן "לשוח בשדה" פירוש לעשות עסק בטיול על השדה כדי לפנות מחשבתו מן עסק היומי.

תפילת המנחה מסיחה את דעתו של אדם מטרדות היום, ועוזרת לו פתאום לקבל בהירות באמונה שלו. 

מי שנותן את הבהירות הזאת הם דווקא אנשים כמו אליהו הנביא ויצחק אבינו, אנשים שמידתם היא מידת הגבורה והדין - אמת ברורה ובלתי מתפשרת. הם אלה שתמיד צריכים להיות שם כשכולנו מתבלבלים, הם נמצאים שם כדי לעצור הכל בתפילת המנחה, ולומר את האמת הפשוטה - "ה' הוא האלקים"!