פרשת ויחי - חסד של אמת

בס"ד

בתחילת הפרשה פונה יעקב אל יוסף בבקשה אחרונה (מז, כט):

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.

יעקב מבקש שיוסף יישא את ארונו ממצריים ויקבור אותו עם אבותיו במערת המכפלה בארץ ישראל. רש"י מתעכב כאן על הביטוי בו משתמש יעקב לתאר את המעשה אותו הוא מבקש מיוסף:

חסד ואמת - חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול.

כאשר עושים חסד עם מת, הרי שלא ניתן לצפות ממנו כבר לשום תשלום של גמול, וממילא מדובר במעשה של חסד של אמת, ללא כוונות אחרות. האם כוונתו של רש"י לומר שכאשר עושים חסד עם החיים בהכרח יש איזושהי ציפייה לתמורה מצד האדם אתו עשית חסד? מפרשי רש"י נחלקו בדבר - יש אומרים שכוונת רש"י לומר שאצל המתים זה בוודאי חסד של אמת, אבל גם אצל החיים יכולים להיות מקרים כאלה (רא"מ, ראה למשל בראשית כד, מט), אבל המהר"ל בגור אריה חולק:

כי העושה חסד שלא למת אינו עושה חסד אמת, שהרי הוא נראה חסד ואינו חסד גמור, ופעל זה שהוא פועל חסד למת - הוא פעל אמת, לפי שנראה שהוא גומל חסד, והוא באמת כך, שהרי אינו מצפה לתשלום גמול. אבל שאר גמילות חסד שנראה שהוא גומל חסד אינו כך לפי האמת. 

לכאורה המהר"ל אומר שכשעומד מולך אדם חי שיכול לתת תמורה עבור המעשה שעשית עבורו, גם אם נראה כלפי חוץ שאתה פועל ממניעים טהורים ובאמת אינך מצפה לשום תמורה, זה לא נכון, ובאמת בעומק הדברים יש אינטרס נסתר. 

באופן אישי אני מוכרח להגיד שקשה לי לקבל אמירה גורפת כזאת, ששוללת פעולה ממניעים כנים וטהורים, וטוענת שתמיד קיימים מניעים חבויים ונסתרים, והראיה שאדם עושה חסד עם המת - מכאן שהכח הזה קיים באדם. המכתב מאליהו מוכיח זאת גם מכיוון אחר (חלק א, קונטרס החסד פרק א):

כח הנתינה הוא כח עליון ממדות יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומטיב ונותן, מבלי קבל דבר בתמורה (הן לא יחסר לו כלום, ככתוב (איוב לה, ז): "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ", רק שאנו מביעים לו את תודתנו, אשר זה שורש עבודתנו לו). וככה עשה את האדם, ככתוב (בראשית ט, ו): "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם", כי יוכל לרחם ולהטיב וליתן.   

אצל הקב"ה בוודאי אין מה לדבר על אינטרסים וציפייה למשהו בתמורה. הרי עבודת ה' שלנו אינה נותנת לו כלום כמובן, וממילא כל מה שהוא מעניק לנו זו הטבה חד צדדית לחלוטין. מאחר שהאדם נברא בצלם אלקים, ונוסיף כאן שהוא גם מצווה בעקבות זאת על "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) - הרי שברור שהקב"ה העניק גם לנו את היכולת והכח להעניק מבלי לבקש ומבלי לקבל תמורה כלשהי. זהו שורש מידת הנתינה שבאדם. 

האם אנחנו באמת צריכים לפקפק בכך ולומר שכל זה אשליה וזיוף, ובאמת מאחורי כל מעשה של חסד מסתתר אינטרס? שוב, קשה לי לקבל את זה באופן גורף (או שאולי אני מעדיף שלא). 

אלא שעם כל זה, גם אם נחלוק על המהר"ל ונתן אמון בכנותו של האדם הנותן, אי אפשר להקל ראש בדברי המהר"ל - גם אם קיימים מעשים של חסד טהור ונקי, בכל זאת, רוב ההתנהלות בין בני האדם נגועה באינטרסים אישיים. אפילו אנחנו עצמנו לא תמיד מודים, או אפילו לא מודעים בעצמנו לכך שפעמים רבות בעומק לבנו יש איזושהי ציפייה חבויה לרווח כלשהו שנפיק מהמעשים שאנחנו עושים. 

וזו נקודה שצריך לשים אליה לב - לא פשוט להגיע לכנות אמיתית ולפעולה שנובעת ממניעים טהורים באמת. גם אם נניח שזה קיים ושאפשר להגיע לזה, אבל אנחנו חייבים לדעת שזה דורש כנות עמוקה שהיא חמקמקה ולא מובנת מאיליה.

לא רק בחסד שבין אדם לחבירו אנחנו נדרשים לפעול ממניע טהור, אלא גם בין אדם למקום הדבר כך, ובמידה מסוימת זוהי המטרה והתכלית של כל עבודת ה'. המשנה המפורסמת המסיימת את מסכת מכות אומרת (ג, טז):

רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".

כיצד ריבוי המצוות מזכה אותנו? לכאורה הוא רק מקשה! מסביר הרמב"ם בפירוש המשנה שם:

מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך - הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא. לכן אמר ר' חנניה, כי מחמת רבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה.

את רוב המצוות אנחנו עושים לצערנו מהסיבות הלא נכונות. תמיד באיזשהו מקום ישנה נגיעה של רווח ואינטרס אישי. אפילו אם מדובר בכך שאני מקיים מצוות כדי שהקב"ה יברך אותי וייטיב לי ולמשפחתי, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא וכד'. הזכות הגדולה שמביאה אותנו באמת לעולם הבא, היא היכולת להגיע לפחות במעשה אחד לעשייה של המצווה באופן טהור ונקי לגמרי, מהסיבה הבלעדית של אהבת ה' ועשיית רצונו, כדבר בעל ערך עצמי שאינו משרת כרגע שום מטרה ואינו מעניק לי שום תמורה ושכר. אדם שהצליח להגיע לזה אפילו פעם אחת בלבד בחייו, זוכה עבור זה בעולם הבא. מכיוון שהקב"ה רצה לזכות אותנו, הוא הרבה לנו תורה ומצוות, על מנת לאפשר לנו הרבה הזדמנויות שונות ומגוונות להגיע ולהגשים את התכלית הזאת.

דברי הרמב"ם אומרים לנו את שני הצדדים שהעלנו - מחד את זה שההגעה לעשייה נקייה שכזאת היא נדירה, שהרי הדרישה היא להגיע לכך במצווה אחת בלבד במהלך כל חייו של האדם, מה שמראה שזה לא מצב הדברים באופן רגיל. אבל מאידך, הרמב"ם סיים בזה שזה דבר שבהחלט יכול לקרות, ולא רק זה, אלא ש"אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלמות" - כל אדם יכול להגיע לרגע שכזה, רגע שבו הוא משתחרר ומתנתק מהאגו, מהאינטרס, מהקטנות, ומתדמה לבוראו ללא ציפייה לתמורה.

שנזכה להגיע לרגעים טהורים כאלה - גם בעשיית המצוות מתוך אהבה טהורה, וגם בחסד של אמת כלפי הבריות.