פרשת בא - הרצון האמיתי

בס"ד

פרשת השבוע מתחילה בקריאה של הקב"ה אל משה  (י,א): 

בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.

וכבר שאל הרמב"ם (הלכות תשובה ו,ג): 

ולמה היה שולח לו ביד משה, ואומר: "שלח ועשה תשובה", וכבר אמר לו הקב"ה "אין אתה משלח"!

אם הקב"ה מכביד את לבו של פרעה, ואינו מאפשר לו לשלח את עם ישראל ממצרים אפילו אם הוא בעצמו ירצה, איך זו יכולה להיות סיבה לשלוח אליו את משה ולדרוש ממנו לשלוח את ישראל? מה הטעם בכלל בשליחות הזאת?

משה ואהרן באים אל פרעה ובפיהם המסר הבא (פס' ג):

כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי? שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי!

השפת אמת מסביר (פרשת בא שנה תרלב):

עד מתי מאנת לענות. כי ה' הכביד לבו. אבל היה צריך להיות לו על כל פנים רצון להיות נכנע. והוא שמח עוד בחיזוק לבבו.

איך היה יכול להיות לפרעה "רצון להיות נכנע"? הרי הקב"ה הכביד את לבו! אלא שהשפת אמת מלמד כאן רעיון יסודי - פרעה אולי אינו יכול לרצות לשלח את עם ישראל, כי הקב"ה מונע ממנו. אבל השאלה היא אם הוא היה מעוניין לשנות את המצב הזה, או שמח שהדבר הוא כך. אולי אין לפרעה שליטה כרגע על מה שהוא עושה, אבל איך באמת פרעה היה רוצה שדברים יהיו בנקודה הזאת? בזה לא נשללה ממנו הבחירה, ועל זה אומר ה': "עד מתי מאנת לענות מפני".

אנחנו נוטים לחשוב שהמצב של פרעה הוא מצב חריג, נס שהקב"ה עשה, כמו שאר המכות. כשם שאנחנו לא רואים פתאום את המים שלנו הופכים לדם, או אריות ודובים נכנסים אלינו הביתה, כך אנחנו לא נתקלים במצבים בהם הקב"ה מכביד את לבו של אדם. 

אבל אני חושב שהמצב הזה דווקא הרבה יותר מוכר לנו ממה שנראה. באו נחשוב רגע על אדם שמעשן - האם יש לו בחירה בכל רגע אם לעשן את הסיגריה הבאה או לא? טכנית - יש לו, אבל מעשית, אנחנו יודעים שאנשים לא מסוגלים להפסיק. הם בכלל לא במצב שהם יכולים להחליט אם כן לעשן או לא לעשן. זה הרבה יותר חזק מהם. מהבחינה הזאת, אין להם בחירה בעניין הזה. 

אבל עכשיו נשאלת שאלה אחרת - האם הם רוצים להפסיק לעשן? תגידו, מה זה משנה - תכלס, הם לא יכולים להפסיק! אבל בוודאי שיש לכך חשיבות משתי בחינות: א. אם הרצון קיים, ואם הוא מספיק חזק, ייתכן שיום אחד זה ידחוף אותם לעשות שינוי ולהצליח להפסיק לעשן. ב. גם אם לא - מבחינה מהותית אנחנו צריכים עדיין לשאול היכן נמצא אותו אדם מבחינת נקודת המבט הערכית שלו. 

לא צריך להיות מכור לעישון סיגריות, כדי להכיר את המצב של חוסר יכולת לבחור בעניין מסוים. לכל אחד מאיתנו יש דברים מסוימים, קטנים או גדולים, שבהם אנחנו לא מושלמים. מי מאיתנו אינו מכיר את ההרגשה ביום כיפור, בה אנחנו עומדים מול כל אותם כשלונות, כל אותן חולשות, ובאמת רוצים להשתפר, לתקן, אבל בתוך תוכנו פנימה יודעים שזה לא יקרה - זה למעלה מכוחותנו. ובכל זאת, אותה עמידה, אותה אמירה שאני יודע שהדבר הזה הוא חיסרון שצריך להשתנות, גם אם לא אצליח לממש את זה, יש לה ערך שמראה על עולם השאיפות שלי ועולם הערכים שלי. כבני אדם, תמיד יהיה קיים אצלנו פער בין שאיפות למימוש, זה עדיין לא אומר שצריך לצמצם שאיפות.

לפני הרבה שנים, כשהזכרתי את דברי השפת אמת האלה, הפנה אותי ידידי פרופ' נלסון לנדא לדבריו של פילוסוף אמריקאי בשם הארי פרנקפורט, שאמר שחירות גמורה מתבטאת ביכולת להוציא לפועל רצונות מדרגה שניה. "רצונות מדרגה ראשונה" הם הדברים שבפועל אני רוצה/לא רוצה - אני רוצה לעשן את הסיגריה/לא רוצה. "רצונות מדרגה שניה" הם בשאלה "מה אני רוצה לרצות" - אני רוצה להיות במצב בו לא ארצה לעשן סיגריות/לא רוצה. פרנקפורט טוען שכל עוד אדם אינו יכול לממש רצונות מדרגה שניה - כלומר, הוא רוצה להיות מסוגל לא לרצות לעשן, אבל בפועל הוא ממשיך לרצות לעשן ולעשן - הוא אינו בעל בחירה חופשית אמיתית. 

זהו הפרעה שבכל אחד מאיתנו, שלבו כבד ואינו יכול לשלח את העם. זהו תחום שבו למעשה אין לנו בחירה. אבל כמו שאומר השפת אמת, גם אדם ללא בחירה באותו תחום ניתן לשאול: "עד מתי מאנת לענות מפני" - גם אם אינך מסוגל להשתנות בפועל, האם יש לך לכל הפחות את הרצון להשתנות?

אם הרצונות האלה מ"דרגה שניה" יהיו חזקים מספיק, נזכה שלאט לאט נעלה עוד ועוד להופכם לרצונות מדרגה ראשונה שבשליטתנו.