פת שבושלה או טוגנה

בס"ד

בשבוע שעבר דיברנו על תבשיל מזונות, היום נעסוק בדין נוסף שמדבר על פת ממש שאחר כך בושלה או שינתה צורתה באופן אחר. כאן הדיון אינו בשאלה מה מוגדר פת, כי כבר יש פת, אלא איזה שינוי מבטל ממנה שם פת, ו"מוריד" אותה לברכת מזונות.

יש מקורות שונים בבבלי ובירושלמי, ולמסקנה כתבו הרא"ש ור' יונה:

1. אם בישל את הפת - אז רק אם נשארו בפירורים כזית מברך המוציא (אפילו נשתנתה צורתם), אבל בפחות מכזית בטל מתורת פת בעקבות הבישול ומברך מזונות.

2. אם רק הדביק פירורי פת - אם נשארו בפירורים כזית או אפילו לא נשארו ויש עליהם תורת לחם - מברך המוציא, אבל אם הפירורים פחות מכזית ואבד מהם תואר לחם - מברך מזונות.

וכן פסק השולחן ערוך (קסח, י), וכתבו האחרונים במקרים שמברכים מזונות, הוא הדין אם יאכל הרבה מהם ויקבע סעודה עליהם לא יברך המוציא, שהרי זו לא "פת", כמו פת הבאה בכיסנין.

בישול פה הכוונה לכלי ראשון, ולכן אם שם חתיכות לחם בקערת מרק שהיא כלי שני, אינן נחשבות מבושלות ומברך המוציא, כיוון שלא בטלה מהן תורת לחם.

לחם מטוגן - בדרך כלל משאירים את הפרוסות כמות שהן, ויש כזית בכל פרוסה, ולכן בוודאי שמברים המוציא, אבל במצבריי, בדרך כלל שוברים לחתיכות קטנות ("מצבריי" האשכנזי, לא "מצה מטוגנת"... ), ואז השאלה היא אם טיגון (בשמן לא עמוק) הוא כבישול שבפחות מכזית מברכים מזונות, או שהוא כמו דיבוק ואז אם לא בטלה ממנו תורת לחם מברכים המוציא אף בפחות מכזית. המ"ב כתב שנחלקו האחרונים ולא הכריע ולכן כתב לאכול רק בסעודת פת. מי שאוכל רק מעט בין ארוחות ולא כסעודה או אם כן פורר את המצה באופן שזה נראה עיסתי ובטל ממנו תורת לחם מברך מזונות.

אבל אם פורר לגמרי ואז הדביק יחד, ובישל או אפילו טיגן (קניידלך), כתב המ"ב שהסכימו האחרונים שמברכים מזונות, כי אבד לזה לגמרי תורת לחם, אבל אם אפה מברך המוציא.

טיגון בשמן עמוק נחשב כבישול, כפי שראינו בשבוע שעבר.

לגבי קרוטונים - המסחריים מעולם לא הוכנו לגמרי כלחם, אלא עוצרים באמצע האפיה, ואז מתבלים ומשרים ואז מטגנים בשמן עמוק, ואפילו אם אופים, כיוון שמעולם לא היו לחם ממש, ונעשים מראש לצורך אכילה באופן של קרוטונים כתוספת למרק, הרי שאין לזה שם לחם (כפי שראינו לגבי צנימים מסחריים), וכאן הם גם מתובלים. אבל קרוטונים ביתיים שנעשים מחלה או לחם, ואופה אותן בתנור, בוודאי שברכתם המוציא, שלא בטל מהם שם לחם.