פרשת ויצא - לא ימוש ספר התורה הזה מפיך

בס"ד

הפרשה מתחילה בחלומו של יעקב. כך פותח התיאור לשכיבתו של יעקב לישון (כח, יא):

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

רש"י עומד על הביטוי בסוף הפסוק:

וישכב במקום ההוא - לשון מיעוט - באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה.

הפסוק שמדגיש שיעקב שכב דווקא "במקום ההוא" בא לרמוז שבמקום אחר יעקב לא שכב ולא ישן, וזה בארבע עשרה שנה שהוא למד תורה בבית מדרשו של עבר לפני שהלך לחרן (על פי חישוב שנים שרש"י עושה בסיום הפרשה הקודמת). זה מתאר את מסירותו והתמדתו הגדולה של יעקב באותן ארבע עשרה שנה - הוא אפילו לא הלך לישון! גם כשהוא נרדם, זה היה בבית המדרש על הסטנדר. 

זוהי מסירות עצומה, אבל יעקב מגלה מסירות גם בתחום אחר. לקראת סיום הפרשה כאשר לבן רודף אחריו, מתאר יעקב בפני לבן את גודל המאמץ וההשקעה שלו בעבודה עם צאנו של לבן (לא, מ):

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי.

יעקב מסור כל כולו לעבודה ומגודל האחריות הוא אפילו לא ישן בלילה! אבל כאן צריך לשאול, אז מה היה עם לימוד התורה של יעקב באותן 20 שנה שהוא עבד בבית לבן?

הדרישה לתלמוד תורה היא גבוהה ותובענית מאד. היקף לימוד התורה נלמד מהפסוק ביהושע (א, ח):

לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה.

זה נראה משהו שמתאר יותר את יעקב באותן ארבע עשרה שנה שהוא היה בבית מדרשו של עבר, הגה בתורה ביום ובלילה ולא הלך לישון. ושוב, מה לגבי 20 השנים שבאו לאחר מכן, בהן הוא עבד את צאן לבן?

הפסוק הנ"ל מיהושע מקבל פרשנות אחרת בגמרא במנחות. המשנה שם דנה בעניין לחם הפנים, עליו נאמר שהוא צריך להיות "תמיד" על השולחן, ומביאה את דעת רבי יוסי שגם אם בחלק מהזמן לא היה לחם על השולחן, כל עוד לא עבר לילה שלם על השולחן בלא לחם ("לא ילין שולחן בלא לחם"), הרי שהתקיימה הדרישה של "תמיד". מכאן לומדת הגמרא (מנחות צט, ב):

א"ר אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים "לא ימוש".

כשם שלגבי לחם הפנים די בכך שלא יעבור לילה שלם בלא לחם, ובכך מתקיים "תמיד", כך גם לגבי לימוד התורה - "לא ימוש" מתקיים בעצם זה שלא עבר יום שלם או לילה שלם ללא לימוד, ואפילו אם הלימוד הזה הוא בסך הכל קריאת שמע בלבד, שמתקיים בה גם תלמוד תורה. 

האור שמח על הרמב"ם מבהיר את גדרי מצוות תלמוד תורה על פי זה (הלכות תלמוד תורה א, ב):

בוודאי אם יבקש האדם טרף ומזון בכ"ז אינו נחשב למפריע מצוות תלמוד תורה, "ואספת דגנך" (דברים יא, יד) כתיב, וכן למשל אדם חלוש המזג... כי אינו דומה בחיוב ת"ת האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים... לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של ת"ת - קריאת שמע בשחרית, ק"ש בערבית, קים "והגית בה יומם ולילה" (מנחות צט, ב) - כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית כבר קיים מצוותה, אולם יתר מזה הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש לפי ערכו ומהותו.

מצוות תלמוד תורה היא מצווה לא קלה להגדרה. הרי כבר המשנה (פאה א, א) מונה תלמוד תורה בין ה"דברים שאין להם שיעור". האור שמח אומר שזה מכיוון שבני אדם נבדלים זה מזה ביכולותיהם, בעיסוקם ובזמינותם ללמוד. יש מי שיכול ורוצה להקדיש את זמנו ולהתמסר ללימוד התורה, ויש מי שפרנסתו מעסיקה אותו, או שמבחינת יכולותיו ואישיותו אין לו את המסוגלות לשבת וללמוד כל היום וכל הלילה. לכן קבעה התורה בסיס מחייב מינימלי לכולם - קריאת שמע שחרית וקריאת שמע ערבית, ובזה מקיים כל אדם את מצוות תלמוד תורה. ומכאן ואילך כל אחד מוסיף על פי מדרגתו ויכולותיו.

זה אומר שהמצווה הזאת מראש מניחה שלא כל אחד יכול וצריך לשבת בבית המדרש יומם ולילה וללמוד, אבל כל אחד מחויב לשמר קשר קבוע לתורה ביום ובלילה. וכמו שאמר רבי יוסי, כל עוד אותו אדם לא לן בלא תורה, הרי שאפילו בזה מתקיים "לא ימוש", שהרי גם בתוך כל עיסוקיו, הוא מבין שהקשר לתורה חייב להיות קבוע ויומיומי. כך פסק הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה א, ח):

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו. אפלו עני המחזר על הפתחים, ואפלו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". 

יעקב מקיים באיש אחד בפרשה את שני המודלים - זה שמקיים "והגית בו יומם ולילה" דברים ככתבן, בארבע עשרה השנים בבית עבר בהן הוא לא עוזב את בית המדרש אפילו לישון, ולאחר מכן הוא עוסק בעבודת צאן לבן, שגובה ממנו זמן רב, ואז הוא בוודאי קובע זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, באופן ששומר על הקשר החזק שלו עם התורה, ומשמר אותה כעוגן הקבוע בחייו גם בתקופות כאלה.

הרב ליכטנשטיין זצ"ל העיד על עצמו שכשלמד לתואר מתקדם באוניברסיטת הרווארד הוא למד תורה כשש שעות ביום. זה היה בשנים בהן הוא יצא כביכול מבית המדרש. אני מניח שגם יעקב אבינו לא הסתפק בקריאת שמע שחרית וערבית. הגמרא במנחות אינה מתכוונת לצמצם את הלימוד למינימום. הרי הגמרא אומרת שם על כך:

ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ.

מצד אחד איננו רוצים שעמי הארץ יקבלו אישור שניתן להסתפק בקריאת שמע שחרית וערבית ואין שום צורך מעבר לכך, מצד שני אנחנו רוצים שיבינו שהקשר הקבוע שלהם לתורה הוא משמעותי, גם אם הוא מתבטא אך ורק במינימום הזה. כך או אך, לית מאן דפליג שמי שמסתפק בקריאת שמע שחרית וערבית יישאר עם הארץ גמור.

אלא כוונת הגמרא לומר שגם אם זה מה שניתן ללמוד, הרי שזה יוצר מציאות של "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". מספר השעות הוא לא העיקר פה, כמו העובדה שהמחויבות ללימוד במסגרת הזמן הקיים שווה אצל האדם שיושב לומד כל היום ואצל זה שעוסק בדרך ארץ ומלאכה, וקובע בתוך עיסוקיו הרבים זמן קבוע ללימוד התורה ביום ובלילה. 

הגמרא בשבת (לא, א) אומרת שאחת השאלות ששואלים אדם כשמכניסים אותו לדין בבית דין של מעלה היא "קבעת עיתים לתורה?". לא שואלים כמה מסכתות למד, וכמה הוא יודע, אלא האם הדבר היה קבוע אצלו. הקביעות מעידה על מחויבות, על מרכזיות לימוד התורה בחייו של האדם, ועל החשיבות שהוא מקנה לו. 

שנזכה לקיים באמת "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".