חנוכה - על הניסים - יובל לאוהל ש"י

בס"ד

שבת חנוכה היא שבת מיוחדת באוהל ש"י. זו השבת בה אנו מציינים את היארצייט של הרב שלמה והרבנית יהודית קוק, שעל שמם קרוי בית הכנסת, וכמובן גם שני ילדיהם, וברוך אזולאי ז"ל. השנה אנחנו מציינים יובל לבית הכנסת. כמובן שיש גירסאות שונות למועד ממנו יש לספור, אבל נשאיר את זה להיסטוריונים... תיעוד של ההיסטוריה של בית הכנסת, תוכלו לקבל היום בחוברת נאה שיוצאת לרגל האירוע, בעריכתם המסורה של דורון ואתי פש. יישר כח.

כתבתי גם אני בחוברת כמה מחשבות על המשמעות הגדולה של ציון הדרך הזה לקהילה היקרה והמיוחדת שלנו. אני רוצה היום להעלות עוד רעיון בהקשר של חנוכה. 

שמעתי פעם דרשה בחנוכה מהרב משה טנדלר זצ"ל (שהיה ראש ישיבה ב-YU, חתנו של ר' משה פיינשטיין זצ"ל). הרב טנדלר הקשה מה מיוחד בחנוכה שצריכים להודות "על הנסים ועל הנפלאות", והלא בכל יום אנחנו אומרים בתפילה: "ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובקר וצהריים"! 

הרב טנדלר ענה מה שענה ודרש מה שדרש, אבל אני חושב שהשאלה נאמרה יותר לצורך הדרשה, ובעצם היא לא ממש שאלה - הרי כל חג שאנחנו חוגגים מציין משהו שמלווה אותנו בעצם כל השנה. פסח - הרי יש לנו מצווה להזכיר יציאת מצריים בכל יום; שבועות - הרי אנחנו מצווים ללמוד תורה ביום ובלילה; ראש השנה ויום כיפור - הרי בכל השנה כולה אדם צריך לבדוק את עצמו ולעשות תשובה אם חטא; סוכות - האמונה בהשגחה צריכה ללוות את האדם בכל מאורע שקורה לו בחיים. אם כן, ניתן לשאול את השאלה בכל חג.

אחד העיקרים של חנוכה הוא ההלל - "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלה להודות ולהלל לשמך הגדול". הגמרא במסכת שבת אומרת (קיח, ב): 

אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. 

איני (=באמת)? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף! 

כי קאמרינן - בפסוקי דזמרא.

כיצד ניתן לומר על מי שאומר הלל בכל יום שהוא מחרף ומגדף? הרי הוא אומר שבח לקב"ה! המאירי במקום מסביר:

שמתוך שאומרו תמיד ושלא בטעם, אינו מרגיש להתעורר עליו בימים שנקבע בו להודאה על הנסים שארעו בהם, ויבא מזה להכחיש בהם.

עניינו של ההלל לומר אותו בימים מיוחדים, באירועים מיוחדים, הוא אמור להביא אתו התרגשות והתרוממות. אמירת ההלל בכל יום הופכת אותו להרגל, ובכך הוא מאבד את טעמו ואת יכולתו לרגש ולרומם. מכאן, אומר המאירי, יבוא האדם להכחיש את אותם נסים. למה להכחיש? אולי הוא יאבד את היכולת להתרגש מהם, אבל להכחיש?

אבל אם חושבים על זה, המאירי מגלה כאן את עומק העניין. הרי מדוע לגבי פסוקי דזמרה אנחנו לא אומרים אותו דבר? מדוע אותם דווקא ראוי לומר כל יום? כי פסוקי דזמרה מדברים על "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", על "הללוהו שמש וירח" וכו' - שבחים על ההשגחה היומיומית, על "נסיך שבכל יום עמנו". אותם חסדים שמלווים אותנו מרגע שאנחנו פוקחים את העניים בבוקר, ועד שאנחנו... פוקחים אותם שוב בבוקר הבא. כל נשימה ונשימה, כל דבר שיש לנו, הרי הכל בחסדו של הקב"ה, ולכן צריך להכיר בזה באופן היומיומי ביותר. בדיוק כמו שזה בא.

ההלל, לעומת זאת, מדבר על "הים ראה וינוס, הירדן יסוב לאחור" - נסים חד פעמיים, מיוחדים ויוצאים מגדר הטבע. זה לא משהו שרואים בכל יום - זה לא שייך ליומיום. אם כן, למעשה השאלה ששאל הרב טנדלר מתחילה הרבה לפני למה לציין את חנוכה אם ממילא אנחנו מודים בכל יום. הרי אנחנו משקפים בזה מציאות קיימת, של השגחה יומיומית לעומת נסים חריגים. השאלה האמיתית היא על עצם המציאות הזאת - למה בכלל קורה משהו כמו חנוכה, אם ההשגחה עצמה מלווה אותנו בכל יום?

הסיבה טמונה בשם חנוכה עצמו - לחנוך משהו זה ליצור דבר חדש. הרי היה בית מקדש - מדוע היה צריך לחנוך? על זה בדיוק דבר המאירי - חשוב להכיר בנסים היומיומיים, אבל לפעמים ההרגל שוחק, מטשטש את היכולת להכיר ולראות אפילו את הדברים שנמצאים לנו מול העיניים והופכים למובנים מאליהם. בית המקדש עצמו, הופך למקום שמתנהל ברוטינות קבועות, ללא שום תשומת לב. במצב כזה, גם מי שאומר פסוקי דזמרה בכל יום, בעצם אינו מהלל. הוא כבר פועל על אוטומט. יש אמירה בשם הרבי מקוצק שמי שמתפלל היום בגלל שהוא התפלל אתמול - רשע גמור טוב ממנו. מדוע? כי הוא בעצם אבד את יכולת ההכרה שלו, את החיות הרוחנית. הרשע לפחות הוא אדם חי. האדם הזה הפך למכונה, לדומם.

הקב"ה רואה את המצב, ומזעזע לנו את השיגרה הנעימה הזאת. "להשכיחם תורתך" - פתאום אותה תורה, שהפכה להיות מובנת מאיליה, משהו כזה שתמיד נמצא שם, נשכחת - היא לא תמשיך להיות שם אם לא נתעורר להכיר בה, בערכה, בכל מה שיש בה. על מנת להחזיר את ההכרה, לעורר אותה, לחדש אותה, נדרשת פריצה של השיגרה. נדרש נס. הנס הזה יוצר חנוכה, יצירה של תורה מתחדשת וחיה, שנבנתה דווקא על ידי ערעור התורה שהיתה במצבה קודם.

ההלכה היא שנר חנוכה צריך לדלוק "עד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא, ב). השפת אמת מביא את דברי סבו בעל חידושי הרי"ם, שמפרש שזה רומז לכך שנר חנוכה צריך לדלוק עד שיכלה ההרגל. דווקא אז, ניתן יהיה לחזור ולומר "על נסיך שבכל יום עמנו" לא מתוך הרגל, אלא מתוך הכרה, שהתעוררה והתחדשה, ונחנכה מחדש.

בדיוק לכך התכוון המאירי - מי שייקח את השבח על הנסים הללו, שכל עניינם לנער את השיגרה, ולהביא התחדשות והתרוממות, ויהפוך גם את זה לשיגרה, יטשטש בסופו של דבר את ההכרה, עד שהאדם לא יהיה מסוגל יותר להתחדש, ויחיה בעולם שאינו מכיר כלל בכלום, כי הכל מוכר, ידוע, רגיל ומובן מאליו - "ויבוא מזה להכחיש בהם".

ומחנוכת המקדש, אל בית הכנסת שלנו, "מקדש מעט" של אוהל ש"י. בית הכנסת שלנו ב"ה מצטיין לאורך השנים בהתמדה היומיומית של אנשים שמשכימים לבית הכנסת ולבית המדרש שחרית וערבית - תפילות, שיעורים שמתנהלים פה בקביעות ובהתמדה עשרות שנים - הדף היומי של הרב הכרמי שליט"א, השיעור של הרב ברקוביץ שליט"א בכל שבוע ועוד ועוד. יש כאן ב"ה אהבת תורה ואהבת חסד, של אנשים יקרים שיודעים להגיד את ה"פסוקי דזמרה" של כל יום, מבלי להישחק. 

אבל יחד עם זאת, הקהילה שלנו יודעת את סוד ה"חנוכה" - לא לשקוט על השמרים, להתחדש ולחדש את מה שצריך, "עד שתכלה רגל מן השוק". הקהילה יודעת שכדי להמשיך את חיי השיגרה וההתמדה והקביעות, שהם הבסיס המוצק לכל, צריך לראות מתי צריך "לחנוך" גם משהו חדש. ב"ה שזיכני להצטרף ולקחת חלק בעשייה המבורכת שיש כאן, שממשיכה מסורת מפוארת של עשרות שנים. 

סמל להתחדשות הדורות באוהל ש"י, שבנויה על דורות קודמים, הם הזוג דורון ואתי פש, שהיו חברים בקהילה כזוג צעיר, לפני דור, ושבו לקהילה לפני כשנה, ומיד הכניסו רוח חדשה, והפכו למשפיעים ותורמים חשובים, בעיקר בפעילות המסורה של דורון כיו"ר ועוד ועוד. צריך להכיר טובה להם ולעוד חברים שהצטרפו ליוזמה המבורכת להוצאת העלון היפה והמרגש - צפורה פולצ'ק, אודרי סמואלס, ודים אוסטפנקו ומשפחת קליין. יישר כח לכותבים, חברי קהילה ותיקים ובני משפחותיהם - זה נכס ותיעוד חשוב לקהילה, ועדות להצלחה של המקימים והגשמת החזון שהציבו. יישר כח גדול.

שנזכה להתחדשות בשנת היובל הזאת, שתהיה התשתית להמשכיות של הקהילה היקרה שלנו, בדרכם של הרב שלמה ויהודית קוק, בדרכו של הרב שמחה קוק זצ"ל, ועל פי חזונם של המייסדים, בע"ה לדורות נוספים לעוד יובל ויותר.