פרשת ויגש – חייב אדם בכבוד אביו

בס"ד

אחרי התגלות יוסף אל אחיו, הפרשה עוסקת בירידת ישראל למצריים. יעקב מקריב לקב"ה (מו, א):

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹקֵי אָבִיו יִצְחָק.

חז"ל והמפרשים כאן עסקו בשאלה המתבקשת - מדוע הקב"ה מתואר בהקשר זה כלפי יעקב כ"אלקי אביו יצחק" דווקא, ללא התייחסות לאברהם? רש"י במקום מביא מדברי חז"ל:

לאלקי אביו יצחק - חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם.

החיוב בכבוד האב גדול מהחיוב של האדם בכבודו של סבו, ולכן יעקב מתייחס דווקא לאביו יצחק. אלא שתשובה זו קשה כדברי הרמב"ן במקום:

ואיננו מספיק, שהראוי לומר "לאלקי אבותיו" בלי שייחד אדם, כמו שאמר (מח, טו): "הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק", ובתפלתו אמר (לב, י): "אֱלֹקֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹקֵי אָבִי יִצְחָק", או יאמר "ויזבח זבחים לה'" כמו שאומר באברהם (יב, ז): "וַיִּבֶן... מִזְבֵּחַ לַה'". ומה צורך לפרש בו יותר?

לכאורה לא היה צורך לציין דווקא אחד מהאבות על פני האחר, שבמקרה זה היה יעקב צריך להעדיף את אביו יצחק על פני סבו אברהם, אלא היה ניתן לציין את שניהם, כפי שיעקב עצמו עושה במקומות אחרים! 

בעניין זה האיר לי אבי מורי, שבפנייתו הראשונה של הקב"ה ליעקב, בחלום הסולם, אנחנו מוצאים תמונה הפוכה (כח, יג):

אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.

הקב"ה מכנה את אברהם "אביך" כלפי יעקב, אבל לא את יצחק, דבר שלכאורה נותן העדפה ליחסו של יעקב לאברהם על פני יחסו ליצחק! אבי הסביר שהדבר מתייחס להבטחת הארץ, שעוברת כביכול מאברהם ישירות אל יעקב. אמנם, אנחנו מוצאים הבטחה על הארץ כלפי יצחק (כו, ג), אבל יצחק עצמו יברך את יעקב כך (כח, ד):

וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ, לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹקִים לְאַבְרָהָם.

יצחק רואה את יעקב כיורשו של אברהם, ואת עצמו רק כצינור ביניהם. 

אלא שכאן, הוסיף אבי מורי, יעקב אינו מוכן לראות את הדברים כך, ולכן הוא מתייחס במקומות רבים אל יצחק כ"אביו" (ראו לא, יח; לא, נג; לב, י; לה, כז; מח, טו). הקב"ה אף "מקבל" את נקודת מבטו של יעקב, ואף הוא "מתקן" את הברכה ליעקב, ואומר לו (לה, יב):

וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ.

כמובן, שהפסוק שהבאנו כאן, ופירושו של רש"י עליו, משתלבים יפה עם הדברים, ומאירים את הקפדתו של יעקב בכבוד אביו. 

אם יורשה לי, אני רוצה להוסיף ולחדד את הדברים. הגמרא בסנהדרין אומרת (יט, ב):

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" (ישעיהו כט, כב) - וכי היכן מצינו ביעקב שפדאו לאברהם? אמר רב יהודה: שפדאו מצער גידול בנים. 

אמנם, בפשט נראה שהכוונה "כה אמר ה'... אשר פדה את אברהם", אבל הגמרא דורשת שיעקב הוא זה שפדה את אברהם. רש"י מפרש שמדובר בגידול השבטים ותוספות אומרים שמדובר בכל הצרות שאירעו ליעקב עם בניו, שהביאו לירידה למצריים. כך או כך, מדובר בתפקידים שיועדו לאברהם, ויעקב היה זה שבסופו של דבר מימש אותם. הוא "פדה את אברהם", כלומר מילא את התפקיד שהוטל על אברהם. כאשר יעקב שולח את יוסף אל אחיו, במה שיביא בסופו של דבר למכירתו ולירידה למצרים נאמר (לז, יד):

וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה.

ומפרש רש"י:

מעמק חברון - ...מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (טו, יג): "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ".

אם כן, יעקב משמש כאן כמקיים הייעוד שנאמר לאברהם (וראה גם רש"י לו, ז). 

מה תפקידו של יצחק במהלך הזה? יצחק מתואר הוא ממשיך דרכו של הנאמן של אברהם (כה, יט):

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.

הוא חוזר וחופר את הבארות שחפר אברהם ונסתמו על ידי הפלישתים, וקורא להם באותם שמות שקרא להם אביו (כו, יח), ועוד. כביכול הוא אינו מחדש דבר, אלא כל שליחותו היא המשכיות דרכו של אברהם. יצחק אכן רואה את עצמו רק כצינור שמעביר את הדרך בין אברהם אביו, לו יועדו הייעודים הגדולים, ליעקב בנו שיהיה זה שיממש אותם. 

אם כן, אם יעקב נועד להוציא לפועל את דרכו של אברהם, מה פשר "התעקשותו" של יעקב בכל זאת להכליל את יצחק? בייחוד הדברים אינם מובנים בפסוק שלנו בו יורד יעקב למצריים, שהרי כשיצחק רצה לעשות זאת אמר לו הקב"ה (כו, ב):

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

ופירש רש"י שם:

אל תרד מצרימה - שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו: אל תרד מצרימה, שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך.

גם כאן רצה יצחק לנהוג כאביו אברהם, והקב"ה אמר לו שבעניין זה הוא שונה ומיוחד - הוא עולה תמימה. יעקב יהיה זה שירד למצריים, בגלל אותה סיבה, שהוא אינו עולה תמימה, הוא ממשיכו של אברהם שירד בעצמו למצריים! מה גם שיעקב כאן זובח זבחים, כלומר קרבן שלמים, מה שמחדד עוד יותר את זה שהצעד של הירידה למצריים מבדיל אותו מאביו העולה התמימה, ומחבר אותו לאברהם. והנה דווקא בפסוק זה מצוין שהוא זובח זבחים "לאלקי אביו יצחק"!

אלא שאין לראות את יצחק רק כצינור שאין לו חשיבות בפני עצמו. כשיעקב מקפיד להזכיר את זכותו העצמית של יצחק, הוא בעצם רוצה לומר שאדרבה - מידתו של יצחק, מידת ההתבטלות וההמשכיות, היא מידה שיש לה חשיבות מצד עצמה בבניין עם ישראל. לאברהם מיוחסת מידת החסד וליצחק מידת הגבורה. יעקב משלב את שתי המידות ומהן בונה את עם ישראל - את החסד הפועל והיוזם של אברהם, עם הגבורה המאופקת והמשמרת של יצחק. ממילא נכון לומר את שני הדברים - מחד לראות את יעקב כממשיך ומוציא לפועל של דרכו של אברהם ואת יצחק כצינור ביניהם, ומאידך, את מידתו זו של יצחק כמידה שיש לתת לה את המקום והחשיבות שלה כתורמת מצד עצמה.

"חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו", כי בסופו של דבר אביו הוא זה שמוסר לו את התורה, ובכללה גם את תורת זקנו. ולכן, דווקא כאשר יעקב יורד מצרימה ופועל בניגוד למידת אביו "העולה התמימה", הוא מציין את יצחק כזה שמידתו זו היא שהעבירה אליו את דרכו של אברהם בצורה כל כך נאמנה ואפשרה לו ללכת בה.