פרשת וישב - חנוכה - שאלת הזהות

בס"ד

פרשת השבוע סובבת סביב סיפורו של יוסף ומאבקו עם אחיו. התורה מספרת לנו על ניסיון עמו מתמודד יוסף, כאשר אשת אדונו פוטיפר מנסה לפתות אותו לעבירה. לפי אחת הדעות בגמרא במסכת סוטה, יוסף עצמו כבר היה בדרכו להשמע לאשת פוטיפר, אולם משהו קרה ברגע האחרון (סוטה לו ע"ב): 

'ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו' (לט,יא) - א"ר יוחנן: מלמד, ששניהם לדבר עבירה נתכוונו... 'ותתפשהו בבגדו לאמר' וגו' (לט,יב) - באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? דכתיב: 'ורועה זונות יאבד הון'.

יוסף הולך ביודעים ובמתכוון לעבור עבירה. הוא יודע שאשת פוטיפר שם בבית לבד, ובכל זאת הוא נכנס לבית. אולם אז מופיעה אל מול עיניו דמות דיוקנו של יעקב אביו שמזהיר אותו שמעשה כזה ינשל אותו מחלקו בעם ישראל. הגמרא מסיימת בכך שזה מה שמביא את יוסף ברגע האחרון לברוח מפני אשת פוטיפר.

מה חז"ל רוצים ללמד אותנו בדרך זו של תיאור הדברים? ובכלל - כיצד ניתן להבין מצב כזה שיוסף הצדיק הולך לעבור עבירה כה חמורה ביודעים! אנחנו בדרך כלל רגילים להעלות על נס את כח העמידה של יוסף בפני הפיתוי. לכאורה התיאור הזה של יוסף בוחר בדרך החטא, עד שהתערבות חיצונית-נסית של יעקב מאיימת עליו, ומכריחה אותו כביכול לפרוש מהעבירה, נראה כגנאי ליוסף יותר משבח! 

אני חושב שיש כאן רעיון עמוק שחז"ל רוצים ללמד אותנו. באו נחשוב רגע על יוסף - הוא מרוחק ממשפחתו, נמצא בסביבה שכל התרבות ואורח החיים שלה מנוגד בתכלית למה שחונך עליו בביתו. ולא רק זה - הוא נמכר על ידי אחיו, נבגד בידיהם, אולי הוא חש כך גם כלפי יעקב אביו, ששלח אותו אל אחיו בידיעה שהם שונאים אותו. לא נראה שיש לו לאן לחזור. כאן במצריים, הוא זוכה להצלחה, להערצה. בעצם ליוסף אין שום סיבה לכאורה להמשיך בדרך אבותיו. משפחתו בגדה בו, מצריים מאירה לו פנים. בנסיבות כאלה, ייתכן בהחלט שיוסף יבחר בדרך העבירה, דרך ההפקרות המצרית. וכי מה מחייב אותו עוד להגביל את עצמו למחויבויות שבדרכי האבות? 

אבל ברגע האמת, עולה לנגד עיניו דמות דיוקנו של אביו. אני לא חושב שיש צורך לתאר זאת דווקא כנס של התגלות ממשית של דמות בחלון. ייתכן שחז"ל מתכוונים לומר שתודעתו של יוסף מציבה דמות זו אל מול עיניו, והוא עומד מול ההבנה חד משמעית שבמעשה זה הוא מנתק את עצמו סופית ממורשתו של יעקב. הגיע הזמן לחדול מהפסיחה על שתי הסעיפים של הטמעות בתרבות המצרית, מתוך התעלמות מהמקום ממנו באת, יוסף - עליך להחליט לאן אתה שייך!

כאן יוסף מתנער מההתדרדרות, ובוחר בחירה חד משמעית - הוא עדיין שייך לעם ישראל, לדרך יעקב. חז"ל מתארים את ההתמודדות הזאת לא כמאבק נקודתי עם היצר הרע, המנסה להכשיל את יוסף לעבור על עבירה מסוימת, וההתגברות עליו, אלא כאדם השקוע בעולמה של העבירה, אך כעת עולה לנגד עיניו שאלה הרבה יותר גדולה - מי אתה? לאן אתה שייך? זה הרבה מעבר לעבירה כזאת או אחרת. חז"ל מגלים לנו שגם במקום שכל המנגנונים האחרים כשלו, כאן יש נקודת אחיזה איתנה - נקודת ההשתייכות. 

בספר התניא (פרק יט), מבאר אדמו"ר הזקן את הדימוי "נר ה' נשמת אדם", שכשם שהלהבה שואפת כלפי מעלה, אל יסוד האש, כך נשמת האדם מישראל שואפת כלפי הקב"ה שהוא מקורה. בעל התניא מסביר כי שאיפה טבעית זו נקראת "אהבה מסותרת" משום שהיא נעלמת באדם. היא אינה שייכת לעולם ההכרה שלו. שם הוא רואה דברים אחרת. 

גם אצל הרשעים ופושעי ישראל, שרחוקים מהקב"ה, קיימת אהבה זו, אולם היא רדומה, כלומר - היא אינה עולה לרמה המודעת של האדם. כל הבחירות, הרצונות, המחשבות, ההרגשות וכד', יכולות לנבוע משיקולים אחרים, ולהתעלם מנקודה זו, שהיא השייכות האמיתי של האדם, שאינה רציונאלית, ואף אינה מודעת, אך היא המהות האמיתית שלו. נקודה זו אינה יכולה להיכבש ולהיות מושפעת על ידי השפעות חיצוניות כלשהן.

מתי אהבה פנימית, מסותרת ורדומה זו מתעוררת? אומר בעל התניא - זה קורה בשעה שאדם עומד מול ניסיון על קידוש השם, כשעומד גוי ומכריח אותו לעבוד עבודה זרה או שיהרוג אותו. בנקודת מבחן זו, נעלמים כל השיקולים החיצוניים כלא היו, ומתעוררת השאלה במלוא חריפותה - לאן האדם שייך? מי הוא ומה הוא? התשובה לשאלה זו אינה באה מעולם ההכרה המודע, אלא מהעולם הפנימי, העמוק ביותר של האדם, המסותר, שממנו חוצב, ושם התשובה ברורה. כאשר האדם עומד מול נסיון שכזה, יוצאת נקודת האהבה המסותרת מהסתר לגילוי, מן הכח אל הפועל, מהבלתי מודע אל המודע. זו הנקודה שהתעוררה אצל יוסף באותו רגע מבחן - דמות דיוקנו של אביו.

למעשה, זה מה שהתרחש גם בתקופת נס חנוכה. בספר חשמונאים יש תיאור ארוך של ההשתלטות התרבותית של יוון על ישראל, ועל ההתפתות של רבים מישראל אחריה. ההתייוונות מתפשטת בעם יותר ויותר, ואז היוונים גם גוזרים גזירות על אותם שממשיכים להתנגד. 

מתי מגיע המפנה? יש שם בספר חשמונאים שני סיפורים על מסירות נפש - האחד על זקן שמוסר את נפשו על אכילת חזיר, ועל האשה ושבעת בניה שמוסרים נפשם שלא להשתחוות לפסל. לאחר מכן מתחיל המפנה. זוהי בדיוק נקודת המבחן עליה מדבר בעל התניא - גם כשעם ישראל שקוע בהתייוונות, גם כאשר כל הבחירות שלו הן כנגד התורה, ישנה נקודה שבה מתעוררת השאלה במלוא חריפותה - מי אתם? למה אתם שייכים? על זה היוונים לא יכולים להשפיע.

המרד התחיל בקריאה: "מי לה' אלי". ייתכן שאתם כבר מתייוונים, ייתכן שכל אורח חייכם מרוחק מהתורה, ייתכן שאתם רואים ביהדות דבר שעבר זמנו, אבל בסופו של דבר, יש נקודת אחיזה שנותרה בעינה - נקודת ההשתייכות, אחרי הכל אתם יהודים, אינכם יוונים, ולכאן באמת אתם שייכים. "מי לה' אלי"!

זהו הנר שאנו מדליקים בחנוכה. כאשר יורדת החשיכה, מתחת לעשרה טפחים, במקום הרדוד והחשוך ביותר, יש נקודת אור. בתוך ההיכל הטמא, נמצא עדיין פח שמן קטן, אותו לא הצליחו היוונים לטמא. אפילו בעם שהתייוון כמעט לחלוטין, ושכח את דרכו - עדיין גם הוא לה'.