פרשת וישלח - הכיפה הסרוגה - הרב נריה

בס"ד

השבוע בי"ט כסלו נציין שלושים שנה לפטירתו של מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל "אבי דור הכיפות הסרוגות". עלתה יוזמה יפה לציין את השבת הזאת בבתי הכנסת, כשבת הכיפה סרוגה.

זכיתי, כמו אבי יבדל"א, ללמוד בישיבת כפר הרא"ה. הייתי שם בשנותיו האחרונות של הרב נריה, כשהוא כבר היה פחות מעורב באופן שוטף, אבל כמובן גם לנו כמתבגרים בשנות התיכון, היה ניכר שאנחנו במחיצתו של ענק שבענקים. 

אבות רבים לציונות הדתית, אבל אין ספק שהרב נריה הוא האב העיקרי, הראשי. זה שהניח את היסודות ובנה את הדרך, החזון ובעיקר את החינוך.

הרב נריה הבין שאנחנו חיים בדור מיוחד שדורש נוסחה חדשה, של חיבור בלתי אפשרי, של תורה ועבודת השם כעיקר העיקרים ללא פשרות, יחד עם חיבור מחודש לבניין הארץ, לעשייה בכל התחומים, למעורבות חברתית - תורה ארץ ישראלית חדשה.

כך הוא כותב בשנת 1947 בברכה לציון 25 שנות הפועל המזרחי ו-18 שנות בני עקיבא, בקטע שכותרתו "קיום הציונות הדתית - נצחון רעיוני":

בימים ההם בודדים היו הראשונים. בודדים ומוזרים. רבים אמרו: היהדות הדתית לא כוח לה, ולא מרץ, כהתה עינה ונס ליחה. במערכת חיי המעשה לא תמצא את בניה, וארץ ישראל - לא ממנה תיקח את בוניה.

שומרי תורה רבים חשבו: אם לבניין ממשי עינינו נשואות, עלינו להצטרף לתנועות החילוניות. ורבים רבים הלכו, מבתי אבות נאמנים - תחילתם באונס וסופם ברצון - הלכו לבלי שוב...

והנה קמו הבודדים אשר חיי תורה היו להם ליסוד בל ימוט, וחובת הבניין והתחייה - לדרך חיים ממשית, ובלבם גמל הרעיון למזג את שניהם למשאת נפש גדולה, לשלמות, להחזרת עטרת ישראל ליושנה, לחדש ימינו כקדם, כִּימֵי עוֹלָם - תנאים, וכשנות קדמוני נביאים.

צריך להבין את גודל החזון שיש פה, את גודל החידוש - אנחנו רואים שאנחנו עד היום במדינה בחיפוש הנוסחה הנכונה, בחיפוש הדרך והזהות. הציבור במדינה קרוע בין יהודית לדמוקרטית, בין חיי תורה לחיי חול, בין מחויבות לתורה ולזהות היהודית המוצקה שלנו, לבין פיתוח מדינה ככל הגוים אשר סביבותינו. מי שהבין את גודל השעה ועיצב את הדרך והנוסחה שיודעת לפתח תורת אמת שיכולה לחדש מדינה יהודית בארץ ישראל, היה הרב נריה זצ"ל. 

לנוכח העימותים בחברה שלנו היום, שהרב נריה מתאר עימותים קשים לא פחות אולי בשנותיה הראשונות של המדינה, מוכח יותר מתמיד, שהעתיד של מדינה יהודית בארץ ישראל, יכול להיות רק בדרכה של הציונות הדתית, שיכולה לבנות מדינה משגשגת וחזקה שנשענת על תורת אמת גדולה ועמוקה. היא לא תיבנה בידי מי שלא רואים בתורה את הבסיס המוצק והעמוק לזהות שלנו פה, ולא בידי מי שאינם רואים ערך ואינם לוקחים חלק בבניין המעשי, הכלכלי והצבאי של המדינה. זוהי תורת ארץ ישראל, ורק על אדניה ניתן לבנות דרך יציבה ואמיתית, שתפתור את קונפליקט הזהויות שאנחנו נתונים בו. 

הרב נריה ינק ממורו ורבו הרב קוק זצ"ל, ופעל בשליחותו ומכוחו. הוא ידע להוריד את תורתו של הרב קוק מהחזון והתשתית הרעיונית, לתורה מעשית, והפך זאת לדרך סלולה לרבים, גם בחזון וגם ובעיקר בחינוך. הרב קוק הקים את ישיבת מרכז הרב, שזה מקום תורה לבחירי הלומדים, שנועד לגדל גדולי תורה. הרב נריה לקח את הדרך של "תורה ועבודה" והפך אותה לדבר ממשי, בהובלה של תנועת בני עקיבא ממש מהקמתה, ובהקמת הישיבה התיכונית הראשונה בכפר הרא"ה, "אם הישיבות", ובעקבותיה רשת ישיבות בני עקיבא, על מנת ליצור דרך וחינוך שישפיעו על כל הציבור בכל מקום, ויבנו דור של אנשי מעשה שחיים חיי תורה. רבים מהמקימים של החינוך הדתי ושל עולם הישיבות, ומובילי הדרך של הציונות הדתית הם תלמידיו בכפר הרא"ה ותלמידי תלמידיו. ניניהם של אותם תלמידים ראשונים לומדים היום בעשרות ישיבות בכל רחבי הארץ, כחלק מציבור גדול ומשמעותי של כיפות סרוגות שמוכיח שהנוסחה של הרב נריה זצ"ל עובדת ומצליחה.

הרב נריה היה תלמיד חכם גדול, וכתב רבות - גם מאמרים הלכתיים על סוגיות שהתעוררו במציאות החדשה בראשית שנותיה של המדינה, סוגיות שבמשך דורות הפוסקים לא עסקו בהן. כאמור, בנוסף הוא ניסח גם את העיקרים של דרכה של הציונות הדתית, את החזון שלה, את ה"נוסחה" שלה. אבל מעל לכל, הרב נריה היה איש חינוך בחסד. וכאן אני רוצה לסיים ברעיון שלו על הפרשה שמאפיין כל כך את אישיותו, שזכיתי גם אני לראות בכלי ראשון. 

בתחילת הפרשה, כשיעקב מעביר את כל משפחתו ורכושו לקראת המפגש עם עשו, נאמר (לב, כה): "ויותר יעקב לבדו", ושם בא המלאך ונאבק עמו. רש"י מסביר מדוע נשאר יעקב לבדו: 

שכח פכים קטנים וחזר עליהם.  

יעקב חזר בשביל כמה פכים קטנים שהוא שכח. דברי רש"י מבוססים על דברי חז"ל בגמרא, שלמדים מכאן שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם (שהרי יעקב הסתכן), מפני שאינם פושטים ידם בגזל. וכי אין לצדיקים משהו יותר חשוב להתעסק בו, חוץ מפכים קטנים ששווים כמה פרוטות? מדוע יעקב מקנה לזה חשיבות שכזו?

מסביר הרב נריה (נר למאור, עמ' 124): 

רק מתוך תשומת לב לפכים קטנים, לזוטי דברים ופרטי מעשים, רק מתוך צירוף מחשבה למעשה אפשר להגיע להשלטת הקב"ה. הרבה רעיונות גדולים באו לעולם ולא הצליחו, מפני שלא הורו את הדרך המעשית המפורטת, את חובת המעשים.

יעקב מלמד שאין לזלזל בשום פרט על מנת לממש חזון גדול. הרב נריה, איש החזון, ידע זאת היטב.

יש סיפור על הרב נריה שעלה פעם מביתו בכפר הרא"ה לישיבה. השביל היה מכוסה כולו במחטים שנשרו מעץ האורן שהיה שם. ראה אחד הרמי"ם את הרב נריה בדרכו מרים מחט אחת, ומסלק אותה מהשביל. ניגש אליו אותו ר"מ ושאל אותו מה יצא מזה - הרי השביל מלא באלפי מחטים אחרים, ולא ניתן בכלל לחוש בהבדל! הרב נריה ענה: "נכון, אבל המחט הזאת כבר לא על השביל". זו היתה דרכו החינוכית - הוא לא זלזל בשום פרט, בשום תלמיד, וראה ערך בכל תיקון, ולכן זכה להקים מפעל חינוכי אדיר.

כולנו תלמידיו ותלמידי תלמידיו. שנזכה להמשיך ללכת לאורו.