בס"ד בפרשה מסופר בין השאר על הציווי של הקב"ה לעשות פסח במדבר בשנה השנית ליציאתם ממצריים. עם ישראל מקיים את הפסח, אבל אז באים אל משה אנשים שהיו טמאים בזמן הקרבת הפסח, ומבקשים שיתאפשר להם להקריב. משה שואל את הקב"ה, שנותן את האפשרות לפסח שני - חודש לאחר מכן, בי"ד באייר, לכל מי שהיה טמא או לא התאפשר לו להקריב את קרבן הפסח בזמנו - י"ד בניסן. זוהי בקשה חריגה והתשובה עליה מפתיעה אף יותר - מהי משמעות אותה "הזדמנות שניה" לעשות פסח? הרי יציאת מצרים היתה בי"ד בניסן, אז מה זה פסח באייר?

בס"ד "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קיח, כד) - יום שמחה מיוחד לנו היום - אנחנו שמחים בירושלים, ושמחים בציון יובל לאוהל ש"י. המדרש בשיר השירים אומר: רבי אבין פתח: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" - אמר רבי אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח - אם ביום אם בהקב"ה? בא שלמה ופירש: "נגילה ונשמחה בך" (שיר השירים א, ד) - בהקב"ה, בך בישועתך, בך בתורתך, בך ביראתך. רבי אבין מעלה קושי לשוני בפסוק - "זה היום עשה ה' - נגילה ונשמחה בו" - ביום הזה שעשה ה' אנחנו שמחים, או

בס"ד התחלנו היום את ספר במדבר. הספר נקרא "חומש הפקודים", על שם המניינים שיש בו בתחילתו ובסופו (פרשת פינחס). רש"י הראשון על חומש במדבר מסביר את העניין שבציווי על המניין (א, א): מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה - כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם. המניין הוא סימן של חיבה של הקב"ה לעם ישראל. כאשר דבר מסוים יקר ללבו של מישהו, הוא שוב ושוב מונה אותו. לכאורה זה אומר שהמניין הוא דבר חיובי

בס"ד מצוות רבות בפרשת בהר עוסקות ביחס לאדם שירד מנכסיו ונמצא במצוקה כלכלית, ובדרכים בהן אנו מצווים לסייע לו. כך למשל אנחנו מצווים לתת לו צדקה (כה, לה): וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. במדרש כאן עומדים חכמים על המשמעות שיכולה להיות לתמיכה שכזאת (ויקרא רבה פרשה לד): ר' פינחס בשם ר' ראובן: כל מי שהוא נותן פרוטה לעני הקדוש ברוך הוא נותן לו פרוטה. וכי פרוטה הוא נותן לו? והלא אינו נותן לו אלא נפשו! הא כיצד היתה ככר בעשר

בס"ד פרשת השבוע, פרשת אמור, מסיימת בסיפור על אדם שבעת מריבה עם אדם אחר במחנה נקב את שם השם וקלל. הפסוקים מתארים את המעשה כך (כד,י-יא): וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל משֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. המפרשים עומדים על כמה קשיים בתיאור הז

בס"ד השנייה מבין שתי הפרשות אותן קראנו, פרשת קדושים, פותחת בציוויו של הקב"ה אל עם ישראל (יט, ב): דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. חז"ל ורבים מהמפרשים עוסקים כאן בשאלה מהי הפרשנות הנכונה לציווי הזה. כאשר יש לנו מצווה להניח תפילין, לשבת בסוכה, לתת צדקה וכד', יש כאן ציווי על מעשה מוגדר פחות או יותר. אבל "קדושים תהיו" - מה זה בעצם אומר? מה הקב"ה דורש ממני על מנת שאוכל לקיים את המצווה להיות "קדוש"? ש