בס"ד אחרי אמירת אשרי וכמה פסוקי הקדמה "לך ה' הצדקה" וכו', עליהם דברנו בשנה שעברה, אנחנו מקדימים לפיוטי הסליחות רצף של פסוקים: שֹׁמֵֽעַ תְּפִלָּה, עָדֶֽיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹֽאוּ. יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ ה', יָבֽוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶֽיךָ ה', וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ. בֹּֽאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵֽׂנוּ. בֹּֽאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרוֹתָיו בִּתְהִלָּה. הֽוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ... אַתָּה הִצַּֽבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָ

בס"ד פרשת נצבים, הראשונה מבין שתי הפרשות שקראנו, נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה - לפעמים היא מחוברת לפרשת וילך כמו השנה, ולפעמים לבדה (אם יש שבת בין יום הכיפורים לסוכות). באופן מאד מתאים לימים הללו, כוללת בתוכה פרשת נצבים את פרשת התשובה, בה מספר הכתוב כי כאשר חלילה יתקיימו כל דברי הקללה שקראנו בפרשת כי תבוא, יתבוננו עם ישראל בסיבת הדבר ובעקבות זאת ישובו אל ה'. הפסוק אומר שלאחר שעם ישראל ישובו, הקב"ה יקבל את התשובה ויגאל אותנו מהגלות, והוא יוסיף על כך (ל, ו): וּמָל ה' אֱלֹקֶיך

בס"ד פרשת השבוע עוסקת באריכות בברית שבין עם ישראל לקב"ה ובמחויבות שלנו לקיום המצוות, אותה מדגיש משה רבנו לעם לקראת מותו. נקודת המוצא של כל האזהרה הזאת היא במערכת יחסים של אהבה בין עם ישראל לקב"ה (כו, יז-יח): אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו. אנחנו מאמירים (=מגדילים,

בס"ד בפרשת השבוע אנחנו קוראים על האיסור להחזיק ולהשתמש במידות ובמשקולות שאינם מדויקים (כה, יג-טז): לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל. הרמב"ם בפירוש המשניות עומד על לשון

בס"ד פרשת השבוע עוסקת בחלקים גדולים ממנה במצוות הקשורות למקדש. מקומו של המקדש מכונה בכמה מקומות בפרשה "המקום אשר יבחר ה'", למשל (יב, ה): כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. למרות שהכוונה היא לירושלים, היא אינה מוזכרת כאן בשמה. התורה משאירה את הדבר מעורפל ורק אומרת לנו שהיא מתייחסת ל"מקום" כלשהו אותו יבחר ה', אבל היא אינה מגלה אותו. הרמב"ם, נותן שלושה טעמים לכך ששמה של ירושלים לא

בס"ד כחלק מחזרתו של משה בפני העם על קורותיהם במשך שנות הנהגתו, עוסק משה בפרשה שלנו בחטא העגל ושבירת הלוחות. משה מתאר את תגובתו ברגע בו ראה את העם עובדים לעגל (ט, יז): וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. חז"ל והמפרשים עומדים כאן על שאלה פשוטה, כמו שניסח אותה כאן האור החיים הקדוש: צריך לדעת למה הוצרך לתופשם והלא בידו היו? הרי משה יורד מן ההר עם הלוחות בידיו, ואז כשהוא רואה את העגל, הוא משליך אותן ושובר אותן. בשביל מה הוא צ