פרשת וארא - כחו של ערל שפתיים

בס"ד

בתחילת הפרשה נמצא עם ישראל במצב עגום. השליחות הראשונה של משה ואהרן אל פרעה נכשלה כשלון חרוץ - העבודה הוכבדה, וגם העם, שכפי שקראנו בשבוע שעבר האמין בשליחותו של משה, כבר אינו מקשיב אליו "מקצר רוח ומעבודה קשה". הקב"ה שולח את משה שוב אל פרעה, אך משה משיב (ו, יב):

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?

רש"י כותב על כך: "זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה" - אכן, קל וחומר - אם בני ישראל לא שמעו אל משה, וודאי שפרעה לא ישמע! 

אלא שקל וחומר זה ניתן להפריך בקלות, כפי שמקשים מספר מפרשים - כמו שאמרנו קודם, בני ישראל לא שמעו אל משה "מקצר רוח ומעבודה קשה". התכנית של פרעה הצליחה - הוא הצליח להכביד את העבודה על בני ישראל עד כדי כך שהן איבדו כל יכולת לגלות עניין בכל דבר מעבר לעבודה שהוטלה עליהם. אבל פרעה - הרי הוא יכול לשבת עם משה על כוס קפה בנחת, ולשמוע מה יש לו להגיד. אכן, פרעה מן הסתם אינו מעוניין בכך, אבל זה מסיבות אחרות. אין כאן שום קל וחומר מבני ישראל, אלא כל אחד אינו מקשיב למשה מסיבותיו הוא!

משה נותן טעם לדבריו: "ואני ערל שפתים". אמנם, גם על כך יש לשאול - הרי לא זו הסיבה בגינה לא שמעו בני ישראל אל משה, הרי גם בפעם הראשונה שדבר אתם משה הוא היה ערל שפתיים, ועדיין הם האמינו לדבריו! כעת הם לא שמעו מסיבה אחרת, כאמור - "מקצר רוח ומעבודה קשה"!

הר"ן בדרשות (הדרוש השלישי) מקשה - כיצד ייתכן שמשה רבנו, גדול הנביאים, המנהיג שצריך להוציא את עם ישראל ממצרים, היה בעל מום שכזה? חז"ל אומרים (שבת צב, א) ש"אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה", ואת כל הדברים למדים ממשה. כלומר, הנביא צריך להיות אדם בעל שלמות בכל המישורים - גם הגופניים והחיצוניים, והיאך ייתכן שמשה רבנו לוקה דווקא העניין בעיקרי שלשמו נשלח - הנבואה, שהר"ן אומר שהיא מלשון "ניב שפתיים"!

הר"ן עונה על כך תשובה עמוקה - עיקר שליחותו של משה רבנו, וכל מטרת יציאת מצרים, היא מתן תורה. הקב"ה אומר למשה בסנה (ג, יב): "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה". ראה רש"י שם:

וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים? דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים.

כל מהלך המאבק מול פרעה והמצרים, כל המכות והמופתים, הכל נועד להכשיר את הלבבות לקבלת התורה ולאמונה הגמורה באמיתתה. הכל תוכנן על ידי הקב"ה כך שלא יעלה לבני ישראל שום ספק והרהור באמונה בקב"ה ובתורתו שניתנה מן השמים. האמצעי העיקרי לבניית אמונה זו הוא נבואתו של משה רבנו. אם עם ישראל יהיו מסופקים בנבואתו של משה - הרי שזה עלול להשמיט את היסוד לקבלת התורה.

אומר הר"ן - זו הסיבה שמשה רבנו היה ערל שפתיים:

למען לא יחשב שהיות כלל בני ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, יהיה להמשכם אחר צחות דבריו, כמו שידוע שיאמר על מי שהוא צח הדיבור שימשיך לב ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת. וזה הדבר כולו בהפך במי שהוא כבד פה, כי גם האמת ממנו לא יקובל כי אם בחוזק הגלותו.

ישנם אנשים בעלי כשרון רטורי שיכולים לשכנע אדם גם בשקר מוחלט. הם יכולים לסחוף את ההמונים בנאומים חוצבי להבות, שלא עומד מאחוריהם דבר. תרבות ה"פייק" לא הומצאה היום, למרות שהיא רווחת מאד, ומצוידת כבר באמצעים שמקשים לראות את האמת, אבל זה מתחיל במניפולציה שפעמים רבות נשענת על כריזמה ויכולת שכנוע. אדם כבד פה, שאינו יודע להתנסח ולדבר בצורה סוחפת, עלול להיתקל בקשיים מרובים לשכנע אדם אחר אפילו באמת גמורה. 

אם משה רבנו היה אדם כריזמטי בעל יכולות רטוריות סוחפות, היה מקום לחשוב שהכל תרמית אחת גדולה. הוא סחף אחריו את עם ישראל, עשה להם "שטיפת מח", והביא אותם להאמין בעיניים עצומות בשקרים חלילה. לכן הקב"ה עשה את משה כבד פה וכבד לשון, על מנת שיהיה ברור שעם ישראל הולכים אחריו אך ורק בגלל האמת שבדבריו. אם לא היתה אמת כזאת - אף אחד לא היה מקשיב לו.

אכן, בדרך זו הדברים קשים הרבה יותר, ולוקחים הרבה יותר זמן. מנהיג כריזמטי יכול לפנות גם לאנשים קשי יום, ולהצית תקווה בלבם. הוא יכול להוליך שולל קהל מאמינים ולשחק בהם כרצונו, ולצערנו הדוגמאות רבות.

אדם כבד פה וכבד לשון, יכול לבא עם האמת הגדולה ביותר, ולהיתקל באטימות, בחוסר עניין ובאדישות. לאף אחד אין סבלנות לזה. זה מה שאומר משה לקב"ה - לכל אחד יש את סיבותיו שלו, אבל הסיבה העיקרית בגללה אף אחד אינו מקשיב לי, היא זה שאני ערל שפתיים. אם לא הייתי ערל שפתיים, הייתי מצליח לחדור ללבם של עם ישראל למרות קצר הרוח והעבודה הקשה, ואולי הייתי מצליח גם להביא את פרעה לשתף יותר פעולה!

הקב"ה אינו עונה כאן למשה דבר. צריך סבלנות. דרכו של הרטוריקן היא דרך קצרה שאינה מובילה לשום מקום. דרכו של ערל השפתיים היא ארוכה וקשה, אבל היא מובילה לאמת עמוקה וליכולת להעמיק לתכנים ולא להסתפק בסיסמאות רדודות ושטחיות. 

השפת אמת מצביע על כך שמשה רבנו פותח באמירה לקב"ה (ד,י): "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי", אבל לאחר ארבעים שנה מסיים באמירה (דברים א,א): "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". לאט לאט, בדרך ארוכה וסבלנית, המסר הועבר אל כל ישראל.