בס"ד הגמרא אומרת בשבת כא, ב: תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שלחנו, ודיו. יש שכתבו שמשעה שהתחילו להדליק בבית, נוהגים להדליק בבית אף שהיום כבר אין סכנה, ונתנו כמה טעמים לדבר. ויש שנוהגים כן גם היום. אולם רוב הפוסקים כתבו שרצוי להניח את הנר כפי שתקנו חכמים מבחוץ, או בחלון.  ועוד אמרו שם בגמרא (כא, ב - כב, א): אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מע

בס"ד   פרשת השבוע סובבת סביב סיפורו של יוסף ומאבקו עם אחיו. התורה מספרת לנו על ניסיון עמו מתמודד יוסף, כאשר אשת אדונו פוטיפר מנסה לפתות אותו לעבירה. לפי אחת הדעות בגמרא במסכת סוטה, יוסף עצמו כבר היה בדרכו להשמע לאשת פוטיפר, אולם משהו קרה ברגע האחרון (סוטה לו ע"ב):  'ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו' (לט,יא) - א"ר יוחנן: מלמד, ששניהם לדבר עבירה נתכוונו ... 'ותתפשהו בבגדו לאמר' וגו' (לט,יב) - באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו

בס"ד הזכרנו בשבוע שעבר את הדין שיין פוטר כל שאר משקים. המקור לכך הוא בגמרא (ברכות מא, ב): אמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים. התוספות כתבו שטעמו הוא שהיין "הוא ראש וראשון לכל המשקין וכולם נטפלים לו", אך כתבו שאין הלכה כמותו, כי גם להלכה הפת פוטרת רק דברים הבאים מחמת הסעודה, או מחמת הפת, ושאר המשקים כביכול אינם באים מחמת היין. אבל הרא"ש ורבינו יונה ועוד ראשונים פסקו כדבריו, שמחמת חשיבותו של היין כל המשקים נחשבים טפלים לו, אפילו לא באו מחמתו. וכך נפסק

בס"ד השבוע בי"ט כסלו נציין שלושים שנה לפטירתו של מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל "אבי דור הכיפות הסרוגות". עלתה יוזמה יפה לציין את השבת הזאת בבתי הכנסת, כשבת הכיפה סרוגה. זכיתי, כמו אבי יבדל"א, ללמוד בישיבת כפר הרא"ה. הייתי שם בשנותיו האחרונות של הרב נריה, כשהוא כבר היה פחות מעורב באופן שוטף, אבל כמובן גם לנו כמתבגרים בשנות התיכון, היה ניכר שאנחנו במחיצתו של ענק שבענקים.  אבות רבים לציונות הדתית, אבל אין ספק שהרב נריה הוא האב העיקרי, הראשי. זה שהניח את היסודות ובנה את הדרך, החזון

בס"ד דברנו על ברכת הפת ומזונות, הברכה הבאה בחשיבותה היא ברכת היין "בורא פרי הגפן".  היין הוא המשקה החשוב ביותר מכל המשקים. מפאת חשיבותו חכמים גם קבעו שמברכים על היין על מצוות מסוימות - קידוש והבדלה כמובן, ברכת המזון, ברית ונישואין ועוד.  כפי שראינו שמחמת חשיבותם ומרכזיותם של המוצרים המופקים מן הדגן חכמים קבעו להם ברכה ראשונה, ולא השאירו זאת כ"בורא פרי האדמה" כמו שאר הקטניות וכד', וכן תקנו לו ברכה אחרונה מיוחדת, והוסיפו עוד דינים לגבי מקומו בסעודה ופטור שאר מאכלים, כך גם מפאת

בס"ד הפרשה מתחילה בחלומו של יעקב. כך פותח התיאור לשכיבתו של יעקב לישון (כח, יא): וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. רש"י עומד על הביטוי בסוף הפסוק: וישכב במקום ההוא -  לשון מיעוט - באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. הפסוק שמדגיש שיעקב שכב דווקא "במקום ההוא" בא לרמוז שבמקום אחר יעקב לא שכב ולא ישן, וזה בארבע עשרה שנה שהוא למד

בס"ד מבין שלושת האבות התורה ממעטת יחסית לדבר על יצחק. גם הפרשה הזאת עוסקת בעיקר ביעקב ועשו, בסיפור לידתם ומכירת הבכורה בתחילת הפרשה, ולקיחת הברכה בסופה. בתווך נמצא הפרק היחיד בתורה שעוסק בפעולותיו של יצחק האיש עצמו. מאד בולט לכל אורך הפרשה עניין ההמשכיות של יצחק - ממשיך דרכו של אברהם, הרעב מושווה לזה שהיה בימי אברהם, בפסוק הראשון בברכת הארץ והזרע בתחילת פרק כו, בחפירת הבארות של אברהם, ברכה שניה "אל תירא... בעבור אברהם עבדי" אחרי המאבק עם יושבי גרר כמו אברהם אחרי מלחמת ארבעת ה

בס"ד כל מה שדברנו עד עכשיו לגבי מיני מזונות, היה לגבי מאכלים שנעשים מקמח. מה מברכים על הדגן עצמו לפני שנטחן? הגמרא בברכות מביאה ברייתא (לז, א): הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה. רש"י מסביר "כוסס" - כמות שהוא, כלומר את גרגירי החטה. במקרה זה אין לזה חשיבות של הברכה המיוחדת של "בורא מיני מזונות" שנתקנה על מזון חשוב שנעשה מהקמח, אלא ברכת האדמה בלבד. המשנה ברורה אף מקשה על כך מדין שמבואר בסימן רב, שפירות שדרך לאוכלם מבושלים ולא חיים, מברכים עליהם שהכל נהיה בדברו אם אוכלים או

בס"ד כאשר אליעזר חוזר מחרן עם רבקה, הפסוק מתאר שיצחק יוצא לשדה לקראת בואם (כד, סג):  וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. הגמרא במסכת ברכות מביאה דעה שהתפילות תוקנו על ידי האבות. מהפסוק הזה נלמדת התפילה שתיקן יצחק (כו, ב):  יצחק תקן תפלת מנחה  - שנאמר "ויצא יצחק לשוח  בשדה לפנות ערב", ואין 'שיחה' אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א): "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו ". המילה "לשוח בשדה" נדרשת על ידי חז"ל במ

בס"ד בשבוע שעבר דיברנו על תבשיל מזונות, היום נעסוק בדין נוסף שמדבר על פת ממש שאחר כך בושלה או שינתה צורתה באופן אחר. כאן הדיון אינו בשאלה מה מוגדר פת, כי כבר יש פת, אלא איזה שינוי מבטל ממנה שם פת, ו"מוריד" אותה לברכת מזונות. יש מקורות שונים בבבלי ובירושלמי, ולמסקנה כתבו הרא"ש ור' יונה: אם בישל את הפת - אז רק אם נשארו בפירורים כזית מברך המוציא (אפילו נשתנתה צורתם), אבל בפחות מכזית בטל מתורת פת בעקבות הבישול ומברך מזונות. אם רק הדביק פירורי פת - אם נשארו בפירורים כזית או אפילו

בס"ד   פרשת השבוע פותחת בהתגלותו של הקב"ה לאברהם אחרי המילה, אבל ההתגלות הזאת נקטעת בהופעתם של 'שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים'. תגובתו של אברהם היא (יח, ג): וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. רש"י מביא שני פירושים מדברי חז"ל: ויאמר אדני אם נא וגו' - לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים ולגדול אמר 'אל נא תעבור', וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חבריו עמו, ובלשון זה הוא חול.  דבר אחר קודש הוא - והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחי

דברנו על דין "פת הבאה בכיסנין", שאלה מאפים שונים שברכתם מזונות, אבל אם קובעים עליהם סעודה מברכים המוציא וברכת המזון. אמנם, דין זה אינו נוגע לכל דבר שברכתו מזונות. יש מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש שהובאה במסכת פסחים לגבי חיוב מאכלים שונים בחלה. שלריש לקיש רק מה שנאפה חייב בחלה, אבל בצקים מטוגנים פטורים, ולר' יוחנן חייבים. ומשמע שם ובירושלמי שבבצקים מבושלים לכולי עלמא פטורים מחלה, שאין זה לחם אלא תבשיל. להלכה פסקו רוב הפוסקים כרבי יוחנן, אבל שיטת ר"ת ועוד שהמחלוקת היא בבלילה רכה בל

ישר כוח ליעקב סמואלס על השיעור "הקרי והכתיב – פשט ועומק" מומלץ להדפיס את דפי המקור

בס"ד הפירוש השלישי ל"פת הבאה בכיסנין" הובא בבית יוסף מהערוך בשם רב האי גאון (סימן קסח): פת הבאה בכיסנין הם כעכין והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושים אותה כעכין יבשים וכוססין אותם בבית המשתה ושלא בבית המשתה ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו קימעא. וכן פסק בשולחן ערוך. כאן מדובר על כל סוגי המאפים הפריכים וקשים יותר, כגון מציות, קרקרים, ביסקוויטים, בייגלה, וכמובן גם עוגיות וכד'. המפרשים מסבירים שבמקרה זה אין זה נחשב "אוכל" אלא "כוסס". ונראה שהכוונה היא שכל אלו בדרך כלל אינם משמ

בס"ד   ידועה שאלתו הראשונה של רש"י על התורה: אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? רש"י עונה מה שעונה, אבל הרמב"ן במקום תמה על עצם השאלה של רש"י: ויש לשאול בה: כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב'בראשית ברא אלקים', כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל!  הרי האמונה בבריאת העולם על ידי הקב"ה היא יסוד האמונה שלנו בה', וכיצד ניתן לשאול "ומה

בס"ד לא קל לדבר אחרי יום כזה. אנחנו מוצפים ברגשות שמחה והודיה לה', כאשר אנחנו רואים בעינינו (ישעיהו נא, יא):  וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה!  ביום המיוחד הזה לפני שנתיים נהפך לאבל מחולנו, עם ישראל כולו נכנס לתקופה קשה של מלחמה, של קושי לאומי שמורכב גם מהרבה קשיים אישיים, קרבנות, חטופים, מגויסים, מפונים ועוד ועוד. הרבה תפילות התרגלנו להוסיף יום יום, שבת שבת, על אחינו החטופ

בס"ד מהו יום הושענא רבה?  במשנה סוכה (ד, ה): בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים "אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא", רבי יהודה אומר: "אני והו הושיעה נא", ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים. נחלקו בגמרא אם מקיפים בערבה או בלולב, ונפסק שמקיפים בלולב, ועל פי זה הוא מנהג הושענות שלנו. השם "הושענות" או "הושענא רבה" נובע מכך שבמקדש כשהיו מקיפים את המזבח עם הלולב היו אומרים "אנא ה' הושיעה נא", ולדעת רבי יהודה אומרים את הביטוי "אני והו הושיעה נא", שבהם אנו מבקשים את ישועתו של

בס"ד כשהסכנה הופכת להשגחה במדרש כתוב (פסיקתא דרב כהנא פסקה כט): א"ר לוי: כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אומר הקב"ה: הוא קיים מצות סוכה בעולם הזה אני מסיך עליו מחמתו של יום הבא... שנאמר: "כי הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זידים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא" (מלאכי ג, יט)... באותה שעה הקב"ה עושה סוכה לצדיקים ומשמרין אותם לתוכה, שנאמר: "כי יצפננו בסוכה ביום רעה" וכו' (תהלים כז, ה) וכן: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" (ישעיה ד, ו) - מחמתו של יום. קיום מצוות סוכה מזכה אותנו ב

בס"ד הרמ"א הביא את דברי המהרי"ל (אורח חיים תרכד, ה): והמדקדקים מתחילים מיד במוצאי יום כיפור בעשיית הסוכה, כדי לצאת ממצוה אל מצוה . אין...

בס"ד עיקר הסוכה הוא הסכך, שעל שמו היא נקראת. ישנן הרבה הלכות לגבי הסכך, נעסוק היום בדברים בהם ניתן לסכך. המשנה בסוכה אומרת (א, ד): הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבה פסולה ואם היה סיכוך הרבה מהן או שקצצן כשרה.  זה הכלל כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככים בו וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו. מכאן אנחנו לומדים שלוש הלכות עיקריות בסכך: גידולי קרקע, מנותק מהקרקע ואינו מקבל טומאה. שני העניינים הראשונים יחסית פשוטים, אבל בעניין קבלת