מאפים פריכים

בס"ד

הפירוש השלישי ל"פת הבאה בכיסנין" הובא בבית יוסף מהערוך בשם רב האי גאון (סימן קסח):

פת הבאה בכיסנין הם כעכין והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושים אותה כעכין יבשים וכוססין אותם בבית המשתה ושלא בבית המשתה ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו קימעא.

וכן פסק בשולחן ערוך. כאן מדובר על כל סוגי המאפים הפריכים וקשים יותר, כגון מציות, קרקרים, ביסקוויטים, בייגלה, וכמובן גם עוגיות וכד'. המפרשים מסבירים שבמקרה זה אין זה נחשב "אוכל" אלא "כוסס". ונראה שהכוונה היא שכל אלו בדרך כלל אינם משמשים לעיקר הסעודה אלא ל"נישנוש", ולכן ברכתם מזונות, כל שלא אכל מהם שיעור קביעת סעודה.

ברוב המקרים זה די פשוט שמדובר במאפים שאינם משמשים לעיקר סעודה, ואין כאן כל כך מקום להתלבטות כפי שראינו בשני הסוגים הראשונים של פת הבאה בכיסנין (חלה מתוקה, לחמניות מזונות, וכן מאפים ממולאים כגון סמבוסק עם בשר וכד'). יש רק שני מקרים בהם דנים הפוסקים:

1. צנימים ("טוסטים") - אף על פי שהם פריכים וקשים, מכל מקום מכיוון שבתחילה היו לחם גמור, אין הקליה הנוספת מבטלת מהם שם לחם, ובעיקר את תיפקודם כעיקר הסעודה ולא כחטיף. אמנם, הגרש"ז אוירבך כתב שלגבי צנימים קטנים שמראש נעשו כך, כלומר לא שנעשו כלחם ואחר כך נקלו שוב, אלא יועדו לכך מראש, הרי הם ממש כהגדרה זו של פת הבאה בכיסנין, שנועדה לכסיסה. 

2. מצה - החיד"א ובעל הגינת ורדים כתבו שהמנהג לברך עליה במשך השנה בורא מיני מזונות, כסוג זה של כעכים שכוססים אותם, ורק בפסח שאין לחם רגיל והיא משמת כלחם מברכים עליה המוציא. וכן כתבו רוב הפוסקים הספרדים, וכן נוהגים הספרדים. מאידך, מנהג האשכנזים כפי שהביאו הרבה פוסקים, הוא לברך על מצה המוציא כל השנה, מכיוון שהיא משמשת כלחם בפסח, וממילא גם בשאר ימות השנה ייעודה אינו משתנה, והיא אינה משהו ש"מנשנשים" כקרקרים וכד'.