הושענא רבה - יום ערבה

בס"ד

מהו יום הושענא רבה? 

במשנה סוכה (ד, ה):

בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים "אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא", רבי יהודה אומר: "אני והו הושיעה נא", ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים.

נחלקו בגמרא אם מקיפים בערבה או בלולב, ונפסק שמקיפים בלולב, ועל פי זה הוא מנהג הושענות שלנו. השם "הושענות" או "הושענא רבה" נובע מכך שבמקדש כשהיו מקיפים את המזבח עם הלולב היו אומרים "אנא ה' הושיעה נא", ולדעת רבי יהודה אומרים את הביטוי "אני והו הושיעה נא", שבהם אנו מבקשים את ישועתו של הקב"ה, ומכאן בא הביטוי "הושע נא" שאנו אומרים בהקפות בכל יום. 

במשנה מבואר שבכל יום מקיפים פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים. ומכאן נקרא יום זה "הושענא רבה", שהוא יום של תפילה מורחבת לישועה. מדוע יש להרחיב ביום הזה? בטור כתב שמרבים ביום זה תחנונים על המים - בסוכות נידונים על המים, ונמצא שיום זה הוא האחרון, ולכן יש בו "חיתום דין" על המים, והוא כעין יום כיפור או אפילו תפילת נעילה לעניין הדין על המים. כמובן שדין זה הוא דין של חיים ומוות, בעיקר במובן הלאומי, וכפי שקראנו בהפטרת היום הראשון בזכריה שמי שלא יבוא לחוג את חג הסוכות "לא עליהם יהיה הגשם".

אמנם, יש לשים לב, שיש כאן שינוי לעומת יום כיפור, שבו פחות ביקשנו ויותר התוודינו ועסקנו בדין (למרות שאנחנו תופסים אותו כיום תפילה ובקשה, הבקשות היו משניות, תוך בקשת סליחה בעיקר), וכאן אנחנו מתפללים לישועה באופן יותר מפורש ועיקרי. בעניין ריבוי התפילה ביום זה, יש גם שציינו לכך שעלי הערבה מזכירים פה ובכך רומזים על התפילה, ושהאושפיזין של היום הוא דוד המלך, שחיבר את ספר תהילים ולימד אותנו תפילות רבות. 

עניין נוסף שיש בהושענא רבה הוא "יום ערבה". פירוש - מצווה נוספת שהיתה במקדש, שהיו זוקפים את הערבות על המזבח ומקיפים בה את המזבח, בנוסף ללולב. המשנה אומרת (סוכה ד, א): "לולב וערבה ששה ושבעה", ומבארת (שם משנה ג):

ערבה שבעה כיצד יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת ערבה שבעה ושאר כל הימים ששה.

כלומר, מצווה זו של ערבה נוהגת במקדש לאורך כל חג הסוכות, כמו בלולב שהיה דוחה את השבת ביום הראשון בלבד, ובשאר הימים אינו ניטל, ערבה דוחה שבת ביום השביעי בלבד. משחרב בית המקדש תיקנו ליטול ולחבוט ערבה ביום השביעי של סוכות, יום הושענא רבה. הגמרא אומרת שלא תיקנו כל שבעה כמו בלולב, כי הלולב ניטל מן התורה בגבולין יום אחד, אז תיקנו לו כל שבעה זכר למקדש, אבל ערבה שאין בה כל מצווה בגבולין, הסתפקו ביום השביעי בלבד. ודווקא ביום השביעי משום שערבה היתה דוחה שבת בשביעי בלבד.

השילוב הזה של ההקפה של המזבח שבע פעמים ביום השביעי, יחד עם מצוות הערבה שדוחה שבת ביום השביעי דווקא, יצרה את המנהג שלנו היום לשלב בהושענות - להקיף את הבימה שבע פעמים עם הלולב בריבוי הבקשות, ולאחר מכן ליטול את הערבה ולהרבות בתחנונים ואז לחבוט אותה.

ערבה ביום חיתום הדין

כפי שאמרנו, במקדש היתה מצוות ערבה לאורך כל ימי חג הסוכות, אבל אנחנו נוהגים בערבה רק ביום הושענא רבה. ננסה כעת להבין את תפקידה של הערבה דווקא ביום זה, ומתוכו בכלל את עניינו של היום הזה, שלכאורה מחזיר אותנו לימי הדין, ימי היראה, באופן שכלל אינו שייך לסוכות - זמן שמחתנו.

אנחנו יודעים שחז"ל ממשילים את ארבעת המינים לארבעה סוגים של אנשים - האתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח נמשל לאנשים שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים. בלולב יש טעם (תמרים) אבל אין ריח, הוא נמשל לאנשים שיש בהם תורה אבל אין בהם מעשים טובים. ההדסים, שיש בהם ריח טוב אבל לא טעם, נמשלים לאלה שיש בהם מעשים טובים אבל אין בהם תורה. הערבות שאין בהן לא טעם ולא ריח, נמשלים לאלה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. בנטילת הלולב בסוכות אנחנו אוגדים את כל חלקי עם ישראל יחד ללא תלות במדרגתם. 

לכאורה ביום הזה, הושענא רבה, יום חיתום הדין, יש לתת עדיפות לאתרוג - לו יש הכי הרבה זכויות, וממילא כדאי שהוא יהיה זה שמייצג אותנו בדין! מדוע אנחנו לוקחים את הערבה שאין לה כלום?

ראיתי תשובה על כך בספר "מנחת ישראל" של הרב ישראל מנחם קיהן זצ"ל, שהיה רב ב"קהל חסידים" בתל אביב לפני כחמישים שנה ויותר (קרוב משפחה שלי). הוא כותב כך (להושענא רבה):

ויש להסביר עוד בפשיטות הא דנוטלין ערבה בסוף כל התיקונים של ירח האיתנים, כי לאחר תקיעת שופר וצום העשירי וישיבת הסוכה ונטילת ארבע מינים יכול האדם לדמות בדעתו ולהתייהר ברוחו כי הנה עלה ברום המעלות... לכן אומרים לו לאדם: ...קח את הערבה בידך, ואל תדמה בנפשך שהנך אתרוג, ואף לא לולב והדס - הנך ערבה פשוטה שאין בה לא טעם ולא ריח! עוד לא התחלת להכנס לשערי העבודה האמיתית - הנך עוד לגמרי מבחוץ וזקוק אתה להתחיל מ"בראשית"!

ההסבר הזה דומה למה שהזכרנו בשיחה לקראת תפילת נעילה לפני כשבוע וחצי - שבסופו של דבר כשאנחנו ניגשים לתפילת נעילה אנחנו צריכים לגשת בתחושת "מה אנו מה חיינו" - בסופו של דבר אין לנו הרבה במה להתהדר, לא רק בסוף ימי התשובה, אלא אפילו אחרי סוכות עם כל ריבוי המצוות שבו. אפשר להמשיך את הדברים כפי שדברנו שם, שהבאנו את דעת רב שתפילת נעילה היא "צלותא יתירתא", והסברנו שכשיהודי עומד לפני הקב"ה בידיים ריקות - מה נותר בידו לעשות, אם לא להתפלל? וממילא, משום כך אף יום הושענא רבה הוא יום שיש בו משום אותו ביטול הבא לידי ביטוי בערבה, ומכך נובע ריבוי התפילות ביום זה. 

אמנם, יש לשאול, שהרי אין עבודת יום הכיפורים כעבודת הסוכות "זמן שמחתנו", ואם כן, על מה ולמה אנחנו חוזרים לאותה נקודה של התבטלות כמו בנעילה? האם אין זו עמדה שמתאימה יותר לימי היראה? 

ראינו שאחד הדברים שבהם מתייחד יום זה משאר ימי הסוכות הוא הקפת המזבח שבע פעמים בלולב. מצוות לולב מתוארת בפסוק כך (ויקרא כג, מ):

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

המצווה ליטול לולב שבעת ימים במקדש היא "ושמחתם"! מצווה זו מתרחבת במקדש בימי הסוכות מעבר לנטילת הלולב, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות שופר סוכה ולולב ח, יב):

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהם, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתרה, שנאמר "ושמחתם לפני י"י א-להיכם שבעת ימים".

לעומת אותה "שמחה יתירה" שהיתה במקדש בחג הסוכות, שנובעת ממצוות הלולב, הזכרנו את דברי הרמב"ם לגבי יום הכיפורים (הלכות מגילה וחנוכה ג, ו):

אבל ראש השנה ויום הכיפורים אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה.

והרי ביטוי השמחה שלנו עם הלולב הוא לפני שאנחנו אומרים אתו הושענות - אנחנו מנענעים אותו בהלל, בבחינת "אז ירננו כל עצי יער", בניגוד מוחלט ליום הכיפורים! אם כן שוב יש לשאול, מה לנו להחזיר את עצמנו ליום הכיפורים וליראה והביטול של תפילת נעילה, בעיצומם של ימי השמחה, עם הלולב של "ושמחתם" בידינו?

התבטלות מתוך שמחה

אלא שהרמב"ם ממשיך שם לגבי שמחת בית השואבה, ומבאר את היסוד של עבודת השם בשמחה על פי אותה שמחה (הלכות שופר סוכה ולולב ח, יד-טז):

מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עם הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ושמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם, האנשים והנשים, כולן באין לראות ולשמוע.

שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא-ל שציוה בהם, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר (דברים כח, מז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת י"י אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו, ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר (משלי כה, ו): "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ".

וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אומר (שמואל ב ו, כב): "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" וכו'. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני י"י, שנאמר (שם טז): "(ו)הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי י"י".

הנה למרבה ההפתעה אנחנו מוצאים שבתיאור של הרמב"ם לשמחה הנדרשת בשמחת בית השואבה, היסוד הוא התבטלות מוחלטת לקב"ה. לא רק "מה אנו מה חיינו", במעשים הטובים שלנו, בתורה שלנו, אלא אף המלכות וכל ההישגים והמעמד אינו כלום כאשר אנחנו עומדים "לפני ה'". זהו ביטול שונה מזה שחווינו לקראת תפילת הנעילה - שם זה היה ביטול של יראה, של הכנעה. אצל דוד אנחנו רואים שזה יכול להביא את האדם למעלות השמחה הגבוהות ביותר שבאות מתוך ביטול, שעצם השמחה לפני ה' היא עצמה הגדולה והכבוד.

כל מה שעשינו במשך כל הימים האלה עד כה, יסודו הוא העמידה "לפני ה'". ביום הכיפורים: "לפני ה' תטהרו", ובסוכות: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם". דוד המלך עצמו בתהלים קורא לנו לשתי העבודות האלה - "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה" (תהלים ב, יא) ו"עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (שם ק, ב), לפי מה שאמרנו בשורש הדברים הכל אחד - העמידה לפני ה', וההתבטלות לפניו מתבטאות גם ביראה וגם בשמחה. 

מתנת חינם - ביטוי העבודה מאהבה

אם נשים לב, הרמב"ם הוסיף עוד מידה בעניין העבודה בשמחה: "וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה". ואולי אם יורשה, נוסיף כאן עוד הסבר לגבי הערבה ביום זה, מעבר להסבר שראינו לפני כן בשם הרב קיהן, ואולי כהסבר שמשלים את דבריו. 

כפי שציינו, יום הושענא רבה הוא יום שעיקרו תפילה. אנחנו לומדים הרבה הלכות בתפילה מתפילתו של משה רבנו (דברים ג, כג): 

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.

רש"י במקום מסביר את לשון התפילה "ואתחנן": 

ואתחנן - אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם.

למשה רבנו יש הרבה מאד זכויות, וייתכן שהוא יכול היה לתלות בהן ולהזכיר אותן בתפילתו אל הקב"ה להכנס לארץ, אבל רש"י אומר שהצדיקים כשהם פונים אל הקב"ה בתפילה אינם תולים במעשיהם הטובים, אלא מבקשים מתנת חנם. לכאורה הדבר לא מובן - מדוע נמנעים הצדיקים מלבקש בזכות מעשיהם הטובים, ובאיזו זכות הם מבקשים מתנת חנם? האם אין בזה חוצפה כלפי שמיא?

נראה לומר שהצדיקים אינם מבקשים בתפילתם רק את הדבר המבוקש (במקרה של משה רבנו - הכניסה לארץ), אלא מבקשים להשיג בתפילתם יחס מסוים מהקב"ה. נסביר - אדם שעובד מקבל את שכרו ממי שמעסיק אותו. בסופו של החודש - הוא מקבל את מה שהוא רצה, שזו בעצם המשכורת שלו. האם תשלום המשכורת של המעביד לעובד מבטא יחס מסוים שקיים ביניהם? בוודאי שלא! מדובר כאן על עניין עסקי לחלוטין - המעביד רוצה שעבודה מסוימת תתבצע, העובד יודע לבצע את העבודה, ונעשית ביניהם עסקת תן וקח בה כל צד מקבל את מבוקשו. לא צריך להיות ביניהם שום יחס אישי לשום כיוון.

לעומת זאת, כשאדם קונה מתנה לאשתו לחג או ליום ההולדת, המתנה אינה ניתנת כ"שכר" על מעשים מסוימים שהיא עשתה עבורו, אלא היא באה לבטא יחס של אהבה וחיבה. היא נועדה כדי לשמח ולקרב. אם הבעל היה אומר לאשתו - "את מקבלת את המתנה הזאת כי בחודש האחרון עשית הרבה דברים בשבילי", זה יקלקל את הכל. הוא צריך פשוט לומר: "קניתי לך את זה כי אני אוהב אותך!". המשכורת בסוף החודש אולי שווה הרבה יותר כסף, אבל היא קרה וריקה מכל אמירה ויחס אישי לעומת המתנה.

זה מה שהצדיקים מבקשים מהקב"ה בתפילתם - "אל תתן לנו את מבוקשנו כשכר על מעשים מסוימים שעשינו. תן לנו מתנה - מתנת חנם! האר פניך אלינו והראה לנו שאתה רוצה בנו!". הרי כל עניינה של תפילה היא בקשה לקרבת ה', ואם כן, בסופו של דבר מה שאני רוצה זה לא את הדבר שבקשתי בתפילה, אלא הארת פני מלך.

לכן, דווקא ביום זה, יום של תפילה, אנחנו מניחים בצד את כל העבודה שעשינו בחודש האחרון, נוטלים את הערבה ואומרים לקב"ה - לא באנו עם האתרוג לבקש משכורת, אלא מתנת חנם בלבד. ביום חיתום הדין איננו מבקשים שתתן לנו שכר על עמלינו ועל המעשים שעשינו בחודש הזה, אלא מבקשים את קרבתך ה', מבקשים להזכיר אהבתנו אליך ואת אהבתך אלינו. זהו כל מבוקשנו כשאנחנו עומדים לפניך בתפילה.

לסיכום עניין הושענא רבה

שני ההסברים - זה שראינו קודם לכן בשם הרב קיהן, על כך שאנחנו באים בידיים ריקות, וזה שהסברנו עכשיו שזה בא לבקש יחס של אהבה - אינם סותרים. בסופו של דבר ביום הזה אנחנו מבקשים לזנוח את המסלול של החשבון של הזכויות והעוונות בו עסקנו בעשרת ימי תשובה, ולהביט קדימה אל השנה החדשה. אנחנו רוצים לסכם את החודש הזה בחידוש האהבה בינינו ובין הקב"ה. 

כל זה משתלב עם זה שגם דרך היראה לפני ה' וגם דרך השמחה לפני ה', אנחנו מגיעים להתבטלות לפניו, שזה עיקר המבוקש. בימי התשובה התמקדנו בעבודת היראה, לאורך כל ימי הסוכות אנחנו מתמקדים בעבודת השמחה, אולי בהושענא רבה מתאחדות שתי העבודות לביטול של הערבה, שיש בו מן היראה יחד עם השמחה. הדין בזמן שמחתנו, שאין ביניהם הפרדה, וכמו שמסיים הפסוק (תהלים ב, יא): "וְגִילוּ בִּרְעָדָה", עד שאין הפרדה ביניהם. וזאת עבודת האהבה לפי הרמב"ם, שהאדם מתמסר בה כולו לה', ללא פניות.

עם זה צריך לצאת מכל התקופה הגדולה הזאת, וזה מה שמכין אותנו ליום ההתייחדות - שמיני עצרת.

ונוסיף הערה אקטואלית לסיום: אנחנו נדרשים לשילוב הזה בעיקר ביום הזה השנה - אנחנו מחכים בע"ה בשעות הקרובות להחזרת החטופים, ועל זה יש שמחה גדולה והודיה גדולה לקב"ה, שנענה לתפילות ולבכיות שלנו לאורך כל השנתיים האחרונות: 

וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה!

וכשנראה אותם חוזרים מחר בע"ה יש לברך שהחיינו בשם ומלכות, ונאמר בשמחה "מזמור לתודה... עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה"! 

ויחד עם זאת נדרש להרבה תפילה לעתיד לבוא, ולהרבות בתחנונים כעבד לפני רבו, שהסיום הזה למלחמה ומה שיבוא אחריו יעלה יפה, ושלא יחזרו מבקשי רעתנו - הרוצחים שנותרו בחוץ ולא חיסלנו והרוצחים המתועבים שאנחנו נדרשים לשחרר - לאיים עלינו ולפגוע בנו. שנזכה לנצל את היום המיוחד הזה, ואת בחינת "לפני ה'" הגבוהה שבו, להודיה ותפילה מעומקא דלבא: "הושע נא".