סוכות - דירת עראי שהיא עוגן יציב

בס"ד

כשהסכנה הופכת להשגחה

במדרש כתוב (פסיקתא דרב כהנא פסקה כט):

א"ר לוי: כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אומר הקב"ה: הוא קיים מצות סוכה בעולם הזה אני מסיך עליו מחמתו של יום הבא... שנאמר: "כי הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זידים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא" (מלאכי ג, יט)... באותה שעה הקב"ה עושה סוכה לצדיקים ומשמרין אותם לתוכה, שנאמר: "כי יצפננו בסוכה ביום רעה" וכו' (תהלים כז, ה) וכן: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" (ישעיה ד, ו) - מחמתו של יום.

קיום מצוות סוכה מזכה אותנו בהגנה לעתיד לבא מפני פורענויות. צריך להבין מדוע דווקא מצוות הסוכה היא זו שמקנה את ההגנה הזאת, וכיצד?

המלבי"ם על הפסוק שהובא במדרש מישעיה - "וסכה תהיה לצל יומם מחרב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר", לאחר שהוא מפרש את הפשט, מוסיף פירוש "על צד המליצה":

יאמר שהצדיקים יהיו נשמרים אז בשמירה השגחיית כ"כ, עד שיומלץ שהרע עצמו יהיה השומר את הצדיקים להצילם מרעתו. הסוכה תהיה לצל יומם - וממה תהיה הסוכה? מן החורב - החורב עצמו יסוכך ויגן על הצדיקים. למחסה ולמסתור - וממה תהיה הסוכה? מזרם וממטר - הזרם והמטר עצמו יסוככו על הצדיקים בל יגע בם רע.

הפסוק אומר "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב". על פי הפשט "חורב" הוא החום והיובש, מהם צריכים הצדיקים הגנה וצל, ואת אלו מספקת להם הסוכה. "מחורב" פירושו - "מפני החורב". אך המלבי"ם אומר שניתן לפרש את המ"ם של "מחורב" כדבר שממנו עשויה הסוכה (= ההגנה). "וסוכה מחורב, היא תהיה לצל יומם". כלומר, שהחורב הוא המגן. 

כיצד יכול החורב להגן? והלא הוא גורם הסכנה בעצמו! אדרבה - אומר המלבי"ם - זה בדיוק מה שבא הפסוק ללמד. לעתיד לבא ההשגחה על הצדיקים תהיה כל כך גדולה, שזה לא שיהיו סכנות והקב"ה יספק להם הגנה מפני אותן סכנות, אלא שאותם מסכנים עצמם יפעלו באופן כזה שישמרו על הצדיקים ולא יפגעו בהם לרעה. 

זהו אופן השגחה מיוחד ולא רגיל. הר"ן בדרשות מחלק בין שני סוגי השגחה כאלה (הדרוש השמיני) - יש השגחה שבה הכח המזיק נשאר ופועל, אבל הקב"ה דואג שהצדיקים לא ינזקו ממנו, ויש השגחה מיוחדת בה הכח עצמו אינו משפיע כלל על הצדיקים. למשל, אומר הר"ן, אם יש שריפה ח"ו, אז בדרך ההשגחה הראשונה הקב"ה יסובב שהצדיק לא יהיה שם. אם הוא אכן יהיה שם, האש תפגע בו - ולכן זו הדרך היחידה להנצל. אבל בדרך ההשגחה השניה, האש עצמה לא תוכל לפגוע בו אפילו אם הוא יהיה שם, כמו במקרה של חנניה, מישאל ועזריה שהושלכו לתוך כבשן האש ולא נשרפו. 

על פי המלבי"ם ניתן לפרש כך את הפסוק. באופן ההשגחה הרגיל, על מנת להנצל מהחורב, צריך סוכה, אבל הפסוק רומז שההגנה תבוא מהחורב עצמו, שההשגחה תהיה כל כך גדולה שהוא עצמו לא יפעל כלפי הצדיקים. אם כן, לפי המלבי"ם, מה שמיוחד בסוכה שלעתיד לבוא הוא שבאופן פרדוקסלי היא הופכת את מקור הנזק עצמו למקור ההגנה. 

דירת עראי - כיצד היא מגנה?

אולי ניתן לקחת את הרעיון הזה צעד נוסף, ולהסביר בזה מדוע דווקא מצוות הסוכה יוצרת את היפוך היוצרות הזה. 

ההלכה הראשונה שכתובה במשנה לגבי סוכה היא שסוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. בטעם הדבר נחלקו אמוראים בגמרא, וההלכה נפסקה כרבא, שלמד זאת מהפסוק: "בסוכות תשבו שבעת ימים" - הסוכה צריכה להיות בניין עראי, זמני. לא ניתן לבנות מבנה של למעלה מעשרים אמה באופן עראי. זה מחייב בנייה בחומרים ובאופן של בניין קבע, ולכן סוכה כזאת פסולה. 

יש מספר הלכות נוספות שנובעות מהרעיון הזה שסוכה היא דירת עראי ולא דירת קבע. אחת מהן מובאת על ידי התוספות בסוגיה הנ"ל, שאומרים שאין לעשות את הסכך באופן אטום לגמרי (אפילו אם הוא נעשה מחומרים שאינם מקבלים טומאה וכשרים לסכך). הם מוכיחים זאת מכך שהמשנה אומרת שאם ירדו גשמים בחג זה סימן שהקב"ה אינו חפץ חלילה במצווה שלנו. אם אכן ניתן לבנות סוכה עם סכך אטום לגשם, הרי שניתן להמשיך ולשבת בה גם כשיורדים גשמים! מכאן שהסוכה צריכה להיות דווקא כזאת שאינה אטומה לגשם.

והנה, דווקא הסוכה הזאת, העראית והרעועה, שאינה מסוגלת לספק הגנה מפני גשם, היא זאת שתהיה לעתיד לבא "לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר"! כיצד?

קהלת - הבל הפה

בשבת נקרא את מגילת קהלת, קהלת פותח בהצהרה (א, ב): 

הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.

השימוש בביטוי "הבל" חוזר כלפי דברים רבים בעולם עשרות פעמים בקהלת. על כך הקשה הרמב"ן (דרשה על דברי קהלת, כתבי רמב"ן עמ' קפג):

והנה שלמה השליט, היכול, החכם, חבר כל הספר הזה להיות מהביל כל העולם, ולאמר לנו כי הכל הבל גמור. ויש לנו לתמוה ממנו תימה גדול - אם כן, הבורא אותו פעל פועל בטל ושל הבל וריק?... וראוי לנו שנאמר לשלמה מה שאמר אותו עם הארץ לר' שמעון בן אלעזר (תענית כ, ב): לך לאומן ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית!... 

ועוד נאמר לו לשלמה: משה רבך אמר (בראשית א, לא): "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ואתה אומר שהוא הבל והבל הבלים?!

כיצד מכנה שלמה את העולם כולו ואת כל מה שנברא בו "הבל"? הרי מדובר בבריאתו של הקב"ה, וכי על זה תאמר שהקב"ה ברא דבר שאין בו טעם והוא הבל גמור? והרי אף הקב"ה עצמו אמר על כל מה שברא שהוא "טוב מאד"! כיצד, אם כן, ניתן ליישב את אמירתו של שלמה שרואה במעשיו של הקב"ה מעשי הבל חלילה?

הרמב"ן עונה ומסביר את כוונתו של קהלת (עמ' קפה):

כי לשון "הבל" נגזר מלשון "הבלא" בלשון חכמים, שאמרו "הבל פיהם של תינוקות של בית רבן"... ובזמן שאדם מוציא רוח מפיו... בעבור שהוא חם יותר מן האויר בחורף יתלבש האויר צורת החום ההוא, ומפני חלישותו יתבטל מיד באויר וישוב האויר ויתלבש צורתו הראשונה... ולכן אמר שלמה כי פרטי העולם... כגון האדם וכל בעלי החיים והצמחים הם עוברים ונפסדים וחוזרים מהר אל יסודם, כהבל היוצא מן האדם.

כאשר שלמה מכנה את הדברים בעולם בשם "הבל" אין כוונתו לומר שהם חסרי ערך ומשמעות, אלא שהם ברי חלוף, ומהר מאד נעלמים, כמו הבל שיוצא מפיו של האדם ביום קר ונעלם ומתנדף לאחר מספר שניות. זה בדיוק מה שאמרנו רק לפני כשבוע ב"נתנה תוקף" ביום כיפור על האדם:

מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ, וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר, וּכְעָנָן כָּלָה, וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת, וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ, וְכַחֲלוֹם יָעוּף.

חיי האדם וכל מעשיו הם דברים שאין להם קיום, והם מתנדפים ונעלמים מהר מאד. שלמה המלך הגיע לפסגת המעלות האנושיות בכל התחומים - החכמה, העושר, המלכות, הדרגה הרוחנית ועוד (ראה מלכים א פרק ה). במדרש מסופר שמכיוון שהוא עבר על מצוות המלך (דברים יז, טז-יז): "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים... וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד", הוא איבד את כל מה שהיה לו - המלוכה, העושר, ואולי אפילו את החכמה. בזקנותו, לאחר הנפילה הגדולה, הוא כותב את ספר קהלת, ושם הוא אומר על החכמה, על העושר ועל כל עמלו של האדם שהם הבל, כלומר, אינם ברי קיום, כפירוש הרמב"ן וכפי שהוא עצמו חווה על בשרו בצורה הכואבת ביותר. הבנת האובדן הגדול, שהגיע בעקבות הבטחון הגדול של שלמה בחכמתו ויכולותיו, יובילו אותו למסקנה הברורה בסוף המגילה (קהלת יב, יג): 

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.

זהו הדבר היחיד בר הקיום והאמיתי בעולם. כאשר עזבתי את זה והסתמכתי על ההישגים האחרים שהיו לי, אומר שלמה, ראיתי כיצד כולם אובדים ונמוגים, ואני נשאר בידיים ריקות. כך באמת סיימנו גם את נתנה תוקף, לאחר האמירות על כך שקיומו של האדם חולף וזמני, הכרזנו: 

וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵ-ל חַי וְקַיָּם!

זהו בדיוק המסר של הסוכה. הקב"ה מבטיח את ההגנה בסוכתו לעתיד לבא למי ש"מקיים מצוות סוכה בעולם הזה". אדם נמצא בעולם הזה - הוא בונה ויוצר, מגיע להישגים ומרגיש שיש בידיו יכולות גדולות. אבל הרי כמו שכולנו יודעים, יש רק דבר אחד בטוח בחיים... וכל מה שמשיג האדם הוא זמני וחולף, כדברי הרמב"ן. רק מי שמבין שהעולם הזה אינו העיקר, אלא הוא שליח של הקב"ה בעולם, והוא חלק ממהלך נצחי שיסתיים לעתיד לבא, הרי הוא דווקא זה ששייך למשהו אמיתי ובר קיום. 

אם כן, האדם החפץ בממשות קבועה ונצחית לחייו, ולא בעראיות חסרת הממשות של העולם הזה - מה יעשה? ייכנס לסוכה. בניין העראי הזה, שאינו יכול לגשם ולחורב, ואפילו אם תשים בו מזגן כל הקור יברח החוצה, זה הבניין שבו האדם משיל מעליו את אשליית הקביעות שנותנים ההישגים של העולם הזה, ומעמיד אותו בעולם הזה תחת כיפת השמיים - תחת ההבנה כי בעצם השייכות האמיתית שלנו היא לקב"ה.

זהו הפרדוקס של הסוכה - דווקא הארעיות של הסוכה היא זו עצמה שמצילה אותנו מהארעיות של העולם הזה, ונותנת לנו את המשמעות הנצחית. ולכן דווקא היא זו שתתן את ההגנה מפני הפגעים שבאים באחרית הימים, שם מתנדפות כל האשליות הזמניות של העולם, ומתגלה המשמעות האמיתית. מי שדבק בה בעולם הזה, יזכה לעתיד לבא לאותה הגנה.