בס"ד נאמר בתורה (דברים כו, יב-יג): כִּי תְכַלּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְבוּאָתְךָ בַשָנָה הַשְלִישִת שְנַת הַמַעֲשֵׂר וְנָתַתָה לַלֵּוִי לַגֵר לַיָתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בִעַרְתִי הַקֹּדֶש מִן הַבַיִת... בתום שלוש שנות מעשר מסתיים מחזור שבו מופרשים כל המעשרות (שנתיים מעשר שני ושנה מעשר עני), וכך בפסח של השנה הרביעית והשביעית, כאשר כל פירות השנה הקודמת הגיעו לעונת המעשרות, ציוותה תורה לבער את המעשרות ולהתוודות

בס"ד לאחר שסיימנו את בניית המשכן, ספר ויקרא פותח בעבודת הקרבנות. הפסוק הפותח את הציווי על הקרבנות אומר (א, ב):  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם  כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. חז"ל והמפרשים עסקו בטעם השימוש כאן במילה "אדם" ולא "איש", כפי שבדרך כלל נאמר בפסוקים מסוג זה. רש"י במקום כותב: אדם - למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל. המיל

בס"ד נאמר במסכת סופרים (כא, א): ולמה אין מתענין אותן בחדש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב; וכן לעתיד לבא עתיד המקדש להבנות בניסן, לקיים מה שנאמר, אין כל חדש תחת השמש. לפיכך אין אומרים תחנונין כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח , והצנועים בשביל המצות כדי שיכנסו לפסח בתאוה, והתלמידים מתענין בו בשני ובחמישי ושני, מפני חילול השם ומפני כבוד תורה שנשר

בס"ד לקראת היציאה ממצרים הקב"ה מתגלה אל משה ואהרון ופותח בציווי (יב, ב): הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. המצווה הזאת קובעת שני גורמים שעל פיהם נקבע הלוח העברי, כפי שמסביר רש"י במקום: החדש הזה -  הראהו לבנה  בחידושה ואמר לו - כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן  אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי. קידוש החודש נקבע על פי חידושו של הירח. מצד שני, נאמר שחודש ניסן הו

אנחנו שוב נמצאים במצב בו אנחנו צריכים להיות בכוננות בעורף, ובמוכנות לאיום בשבת. בהמשך לדברים ששלחתי, אני רוצה לתת כמה דגשים בקצרה: מחד, כתב הרמב"ם (הלכות שבת ב, ג) על מה שאמרה תורה: ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה) - ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרין שזה חילול שבת ואסור, עליהם הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (יחזקאל כ, כה). ו

בס"ד במגילה מתוארות המצוות שתיקן מרדכי ליהודים בימים הפורים (ט, כג): לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. מרדכי מוסיף "מתנות לאביונים" על המנהג הראשוני המוזכר שם במגילה כמה פסוקים לפני כן שבו הן לא היו כלולות. בשנים קודמות עמדנו על כך שתקנת הסעודה בפורים היא מעין מצוות שמחה דאורייתא במועדים, וכידוע כתב הרמב"ם שבשמחה זו חייב לשמח את העניים, ומי שנועל דלתות ביתו ואינו משתף אותם אין זו שמחה של מצווה, אלא שמחת כר

בס"ד פתיחת מבצע "שאגת הארי" בפרק ד במגילה מתואר דו שיח מרחוק בין אסתר למרדכי לגבי ההתמודדות עם גזירת המן. זהו המקום היחיד בכל המגילה בו אנחנו מוצאים חילופי דברים בין מרדכי ואסתר, ולכן יש להתבונן בו היטב. מרדכי יוצא אל שער העיר בלבוש שק, והמגילה מתארת את תגובתה של אסתר לכך (אסתר ד, ד): וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד, וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי  וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו, וְלֹא קִבֵּל. כולם

בס"ד אחד הדברים שמברכים עליהם שהכל הם חלקי הצמח שאינם מיועדים לאכילה.  הגמרא בברכות לו, א מקשה על דעת שמואל שעל ה"קורא", לב הדקל, מברכים שהכל נהיה בדברו, כי עיקר נטיעתו בשביל התמרים, לעומת צלף, שיש בו חלקים אכילים שונים בצמח, שעל הפירות העיקריים (האביונות) מברכים העץ, ועל המשניים (הקפריסין והתמרות) "האדמה" ולא שהכל! ומתרצת שצלף - נוטעים גם על דעת הפירות המשניים, אבל דקלא לא נוטעים על דעת לאכול את הקורא. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (רב, ו) הרמ"א מפרש שהקפריסין בצלף הם קליפות  ה

בס"ד בסיום פרשת השבוע מתוארת כריתת הברית של הקב"ה עם עם ישראל על שמירת התורה. הפסוק אומר (כד, ג):  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים, וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ: "כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". משה רבנו כותב את דברי ה', ובונה מזבח עליו מקריבים קרבנות. ואז אומר הפסוק (ז): וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". מדוע צריכה להיות

בס"ד בשבוע שעבר דברנו על כמה מינים מסופקים לעניין ברכת בורא פרי העץ או האדמה. אנחנו ערב טו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, וזה נוגע בעיקר לענייני מעשרות וערלה. כמובן שגם לעניין זה הדברים נוגעים רק למינים שנחשבים אילנות ולא למינים שנחשבים פרי האדמה, ונסקור פה היום את הדינים של המינים שדברנו עליהם בשבוע שעבר לגבי הברכות. ראשית הקדמה קצרה לעניין המשמעות של טו בשבט וההבחנה בין פרי העץ לפרי האילן בעניינים אלה. המשנה בתחילת מסכת ראש השנה אומרת שטו בשבט הוא "ראש שנה לאילנות" (לדעת בית ש

בס"ד   לאחר שעם ישראל עוברים את ים סוף, הם מגיעים למרה, שם הם אינם יכולים לשתות את המים משום שהם מרים. הפסוק מספר (טו, כה): וַיִּצְעַק אֶל ה', וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. מהו אותו עץ? הרמב"ן אומר שעל פי הפשט, מדובר בעץ שיש לו סגולה כזאת של המתקת מים בטבעו. זוהי גם משמעות הלשון " ויורהו  ה' עץ" - ה' הראה לו משהו שכבר היה קיים שם, ומשה רק לא ידע עליו. אבל הרמב"ן ממשיך ומביא את דברי חז"ל שאומרים במדרש (מכילתא ותנחומא כאן), שמדובר היה בע

בס"ד הזכרנו כמה מהשיטות לגבי הגדרת פרי העץ ופרי האדמה. נביא פה היום כמה דוגמאות למינים שדנו בהם. מתחיל מכמה מינים רב שנתיים שברכתם האדמה. בננה  הבית יוסף הביא מתשובת הגאונים:  תני בתוספתא (כלאים ג, יג): כל שמוציא עלין מעיקרו עשב הוא, וכל שמוציא עלין מעצו עץ הוא. והני מוז"י (=בננות) כיון דכלו עציו לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בורא פרי האדמה. וכן פסק השולחן ערוך גם היום ההגדרה הבוטנית של הבננה היא "עשב" דמוי עץ, ה"גזע" של הבננה באמת אינו גזע רגיל מעץ, אלא גבעול מעובה שבנו

בס"ד   פרשת השבוע מתחילה בקריאה של הקב"ה אל משה  (י,א):  בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וכבר שאל הרמב"ם (הלכות תשובה ו,ג):  ולמה היה שולח לו ביד משה, ואומר: "שלח ועשה תשובה", וכבר אמר לו הקב"ה "אין אתה משלח"! אם הקב"ה מכביד את לבו של פרעה, ואינו מאפשר לו לשלח את עם ישראל ממצרים אפילו אם הוא בעצמו ירצה, איך זו יכולה להיות סיבה לשלוח אליו את משה ולדרוש ממנו לשלוח את ישראל? מה הטעם בכלל בשליחות

בס"ד חכמים תיקנו ברכות מיוחדות למאכלים שונים, כדי לייחד את ההודיה עליהם. וכך למדנו במשנה (ברכות ו, א): כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין שעל היין אומר בורא פרי הגפן. ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. אם כן, מלבד הברכות המיוחדות שלמדנו עליהם, באופן כללי חכמים חילקו את תנובת הארץ לשתי מחלקות - הגדל מן העץ והגדל מן הארץ עצמה.  כמובן שגם פירות האילן גדלים ויונקים בסופו של דבר מן הארץ, ולכן המשנה

בס"ד   בתחילת הפרשה נמצא עם ישראל במצב עגום. השליחות הראשונה של משה ואהרן אל פרעה נכשלה כשלון חרוץ - העבודה הוכבדה, וגם העם, שכפי שקראנו בשבוע שעבר האמין בשליחותו של משה, כבר אינו מקשיב אליו "מקצר רוח ומעבודה קשה". הקב"ה שולח את משה שוב אל פרעה, אך משה משיב (ו, יב): וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם? רש"י כותב על כך: "זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה" - אכן, קל וחומר - אם בני ישראל ל

בס"ד לסיום הלימוד בדיני ברכת היין, נזכיר גם התייחסויות של הפוסקים לסוגים שונים של יין, או משקאות היוצאים מן הענבים.  יין מזוג בזמן חז"ל היו נוהגים "למזוג" את היין, כלומר לערב בו מים כדי להחליש אותו. נחלקו הפוסקים מה היחס בין שיעור המים והיין כדי לברך עליו בורא פרי הגפן, וזאת על פי מחלוקת תנאים בעניין במסכת בבא בתרא צו, ב. השולחן ערוך פוסק בסימן רד, ה שבמים ששרה בהם שמרי יין צריך להיות יחס של מים פי שלושה מהשמרים. הרמ"א כותב שעד ששית אפשר לברך בורא פרי הגפן, ונחלקו אחרונים בהב

בס"ד בתחילת הפרשה פונה יעקב אל יוסף בבקשה אחרונה (מז, כט): וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת  אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. יעקב מבקש שיוסף יישא את ארונו ממצריים ויקבור אותו עם אבותיו במערת המכפלה בארץ ישראל. רש"י מתעכב כאן על הביטוי בו משתמש יעקב לתאר את המעשה אותו הוא מבקש מיוסף: חסד ואמת -  חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמ

בגמרא מובא (ברכות נט, ב): ואמר רבי יוסף בר אבא אמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו שינוי יין אינו צריך לברך, אבל אומר ברוך הטוב והמטיב... דאיכא בני חבורה דשתו בהדיה. כלומר, כששותים יין, ובירכו עליו בורא פרי הגפן, ואז הובא יין אחר - אין מברכים עליו שוב בורא פרי הגפן, אבל מברכים הטוב והמטיב. התוספות במקום מעירים שלא מצאנו ברכה כזאת בשינוי לחם או שינוי בשר, וזה מפני שהיין מיוחד שהוא משמח, ושינוי היין מביא שמחה נוספת. ברכת הטוב והמטיב היא מקבילה לברכת שהחיינו במקום שיש שמחה גם לאדם וגם

בס"ד אחרי התגלות יוסף אל אחיו, הפרשה עוסקת בירידת ישראל למצריים. יעקב מקריב לקב"ה (מו, א): וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹקֵי אָבִיו יִצְחָק . חז"ל והמפרשים כאן עסקו בשאלה המתבקשת - מדוע הקב"ה מתואר בהקשר זה כלפי יעקב כ"אלקי אביו יצחק" דווקא, ללא התייחסות לאברהם? רש"י במקום מביא מדברי חז"ל: לאלקי אביו יצחק -  חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם. החיוב בכבוד האב גדול מהחיוב של האדם בכבודו ש

בס"ד שבת חנוכה היא שבת מיוחדת באוהל ש"י. זו השבת בה אנו מציינים את היארצייט של הרב שלמה והרבנית יהודית קוק, שעל שמם קרוי בית הכנסת, וכמובן גם שני ילדיהם, וברוך אזולאי ז"ל. השנה אנחנו מציינים יובל לבית הכנסת. כמובן שיש גירסאות שונות למועד ממנו יש לספור, אבל נשאיר את זה להיסטוריונים... תיעוד של ההיסטוריה של בית הכנסת, תוכלו לקבל היום בחוברת נאה שיוצאת לרגל האירוע, בעריכתם המסורה של דורון ואתי פש. יישר כח. כתבתי גם אני בחוברת כמה מחשבות על המשמעות הגדולה של ציון הדרך הזה לקהילה