מנהגי חודש ניסן

בס"ד

נאמר במסכת סופרים (כא, א):

ולמה אין מתענין אותן בחדש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב; וכן לעתיד לבא עתיד המקדש להבנות בניסן, לקיים מה שנאמר, אין כל חדש תחת השמש. לפיכך אין אומרים תחנונין כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח, והצנועים בשביל המצות כדי שיכנסו לפסח בתאוה, והתלמידים מתענין בו בשני ובחמישי ושני, מפני חילול השם ומפני כבוד תורה שנשרפה; במה דברים אמורים בצינעה, אבל לקרוא צום בציבור אסור, עד שיעבור ניסן.

ומכאן המנהג שלא לומר תחנון כל חודש ניסן.

בטור הביא את הדברים וכתב שמשום כך אין נופלים על פניהם ולא מספידים מר"ח ניסן עד אסרו חג. והבית יוסף העיר שבמסכת סופרים כתוב שכל החודש, אבל באמת בימים הראשונים יש את הטעם של קרבנות הנשיאים ואחר כך פסח, אבל לימים האחרונים לכאורה אין טעם, אלא כתב שהטעם הוא שיצא רוב החודש בקדושה אז כבר לא אומרים כל החודש. ובערוך השולחן כתב שמצד עצמו ניסן הוא כולו במעלה מיוחדת, שהרי נאמר עליו "החודש הזה לכם ראש חודשים".

בשולחן ערוך משמע שלא מכריזים תענית, אבל משמע שיחיד יכול להתענות, אבל הרמ"א כתב שהמנהג שלא להתענות כלל בחודש ניסן, אפילו תענית יחיד. וכתבו האחרונים שחתן וכלה ביום חופתם מתענים גם בניסן.

נוהגים גם שלא להזכיר נשמות, ויש הנוהגים שלא ללכת לבית הקברות כל חודש ניסן. 

כמו כן, בעקבות דברי המסכת סופרים, נהגו לקרוא לאחר התפילה בתחילת החודש בכל יום את קרבן הנשיא של אותו יום.