ערלה ומעשרות במיני פירות שונים

בס"ד

בשבוע שעבר דברנו על כמה מינים מסופקים לעניין ברכת בורא פרי העץ או האדמה. אנחנו ערב טו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, וזה נוגע בעיקר לענייני מעשרות וערלה. כמובן שגם לעניין זה הדברים נוגעים רק למינים שנחשבים אילנות ולא למינים שנחשבים פרי האדמה, ונסקור פה היום את הדינים של המינים שדברנו עליהם בשבוע שעבר לגבי הברכות.

ראשית הקדמה קצרה לעניין המשמעות של טו בשבט וההבחנה בין פרי העץ לפרי האילן בעניינים אלה. המשנה בתחילת מסכת ראש השנה אומרת שטו בשבט הוא "ראש שנה לאילנות" (לדעת בית שמאי אחד בשבט), ומסבירה הגמרא שם יד, א שהטעם הוא שבשלב זה "יצאו רוב גשמי שנה", ובירושלמי כתוב שעד אז חיים הפירות מגשמי שנה שעברה. מה שזה אומר הוא שפירות שחנטו (כלומר התחילו את הוצאת הפרי בשלביו הראשונים) לפני טו בשבט - שייכים לשנה שעברה, ואילו אלה שחנטו אחרי טו בשבט - שייכים לשנה הבאה. כפי שאמרנו, קביעת השנה משמעותית לשני עניינים עיקריים:

ערלה: 

בטו בשבט מתחילה שנה חדשה למניין שנות האילן מנטיעתו, וכשהוא מגיע לסוף השנה השלישית, הפירות שחנטו לפני טו בשבט שייכים לשנה השלישית ואסורים משום ערלה, ואלה שחנטו אחרי, שייכים לשנה הרביעית והם נטע רבעי שצריך לחלל על מטבע. וכך גם במעבר מהשנה הרביעית שיש להם דין נטע רבעי, לשנה החמישית, שאז הם חולין גמורים.  כל דין ערלה נוגע רק ל"עץ מאכל" כלשון התורה, וממילא מה שלא מוגדר אילן - פירותיו מותרים מתחילת גדילתו. ואם כן, אם יש לנו מין מסופק - יהיה בו ספק לגבי חיובו בערלה.

מעשרות:

שנת המעשרות היא השנה למניין השמיטה, והיא קובעת האם יש להפריש מעשר שני (בשנים א, ב, ד, ה) או מעשר עני (ג, ו). גם כאן, מה שקובע בפירות האילן, הוא טו בשבט - מה שחנט לפני טו בשבט שייך לשנה הקודמת, ומה שאחרי לשנה הבאה. למשל השנה תשפו היא שנה רביעית לשמיטה (שהיתה בשנת תשפב), והיא שנת מעשר שני, והשנה הקודמת תשפה היתה שנה שלישית לשמיטה, והיא שנת מעשר עני. ואם כן, כל הפירות שחנטו קודם טו בשבט השנה, מעשרים עליהם מעשר עני, כי הם שייכים לשנה שעברה, והפירות שחונטים אחרי טו בשבט, מפרישים עליהם מעשר שני. 

גם כאן, טו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, וקובע את שנת המעשר רק לגביהם, אבל בירקות ותבואה שנת המעשר נקבעת על פי ראש השנה באחד בתשרי (לפי לקיטה בירקות והבאת שליש בתבואה). ואם כן, אם יש לנו מין מסופק, יהיה לנו ספק מה מפרישים על הפירות שבין ראש השנה לטו בשבט - אם הם פרי האדמה - הם שייכים לשנה החדשה, אם הם פרי האילן - הם שייכים לשנה הקודמת.

רוב הפוסקים סוברים שהגדרת אילן לעניין ברכות וערלה ומעשרות היא זהה, כפי שראינו בגמרא לעניין ברכות. ולכן בדרך כלל מינים שאנחנו מברכים עליהם בורא פרי האדמה, הם פירות הארץ, ואין בהם איסור ערלה, ומעשרים אותם לפי ראש השנה באחד בתשרי. מינים שמברכים עליהם בורא פרי העץ - יש בהם איסור ערלה, ושנת המעשר שלהם נקבעת על פי טו בשבט. 

כך הדבר בכל המינים שאין בהם ספק, וגם לגבי המינים שדברנו עליהם בשבוע שעבר: בננה, אננס וחצילים - כפי שראינו מברכים עליהם בורא פרי האדמה, ומוסכם שאין בהם איסור ערלה וראש השנה שלהם למעשר הוא באחד בתשרי (לגבי חצילים - הזכרנו את דעת בעל הכפתור ופרח שכתב שאין לאכול חצילים כלל כי יש להם דין אילן, ואסורים בערלה, ואחרי שלוש שנים כבר לא מוציאים פירות. אבל הוא לא נתקבל להלכה).

מאידך אוכמניות שלהלכה מברכים עליהן בורא פרי העץ, כיוון שהשיח שלהם משמר את המבנה שלו ומוציא פירות חדשים בכל שנה, הרי שיש לו דין אילן לכל דבר ויש בו איסור ערלה (וממילא יש לקנות רק במקום מפוקח), וראש השנה שלו למעשר הוא בטו בשבט.

אמנם, לגבי פפאיה ופסיפלורה שראינו שלהלכה מברכים עליהם בורא פרי האדמה, נחלקו הפוסקים. יש סוברים שכיוון שהגזע נשאר יש לחשוש שיש להם דין של אילן, ומאידך הרדב"ז כתב שצמח שמוציא פירות בשנה הראשונה אינו אילן, ולפי זה הוא הדין לפפאיה ופסיפלורה. כדעה זו פסקו רוב הפוסקים הספרדים בדורנו - הרב עובדיה, הרב אליהו, הרב משאש, הרב נסים. מאידך כדעה שחוששת שיש לו דין אילן פסקו הרב אלישיב, הרב וואזנר, המנחת יצחק, הרב דב ליאור ועוד. אמנם, זו לא חלוקה לגמרי דיכוטומית, שגם הציץ אליעזר מתיר וכן ראיתי שכתב הרב מלמד. והרב עמיחי במכון התורה והארץ כתב שגם לאוסרים אין זה מדין וודאי, אלא שהם קיבלו על עצמם להחמיר מספק, ומצד הספק מחמירים בערלה, ומברכים האדמה כמין מסופק, וכן לעניין מעשרות יגידו נוסח מסופק בין ראש השנה לטו בשבט. ומכיוון שזו רק חומרה מספק כתב למשל שמי שיש לו פירות פפאיה ופסיפלורה משלוש השנים הראשונות, והוא חושש לדעה האוסרת, מותר לו לתת אותם למי שנוהג היתר, ואין זה נהנה מאיסור ערלה וכד'.