פרשת משפטים - ערבות, קירוב וכפיה

בס"ד

בסיום פרשת השבוע מתוארת כריתת הברית של הקב"ה עם עם ישראל על שמירת התורה. הפסוק אומר (כד, ג): 

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים, וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ: "כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה".

משה רבנו כותב את דברי ה', ובונה מזבח עליו מקריבים קרבנות. ואז אומר הפסוק (ז):

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

מדוע צריכה להיות כאן קבלה נוספת, לאחר שכבר היתה קבלה של כל העם בפסוק הקודם שהבאנו? המשך חכמה מסביר את הכפילות. אבל על מנת להבין את החילוק, הוא נותן רקע (פסוק ג, ד"ה ויספר):

דע דבני נח הוזהרו על הדינים (סנהדרין נו, ב), ושיטת ראשונים דהוא נימוסים שדעת האדם נותן עליהם. אבל לכוף ולרדות על חוקי התורה ונדריה הוא רק מצד ש'כל ישראל ערבים זה בזה' (שבועות לט, א ועוד), ואם יעבור אחד, הוא מזיק לחבירו ולהכלל כולו. בזה יש לבית דין לכוף ולשפוט העובר את מצות השם יתברך, דבלא זה אין זה מהראוי שיתערב אחד במה שיש להאדם עם קונו.

נסביר את דבריו - אחת משבע מצוות בני נח היא דינים, וזה אומר שהם חייבים להעמיד בתי דין.  על מה הם דנים? המשך חכמה מביא שיטת ראשונים שאומרת שהכוונה למשפטים שבין אדם לחברו, שהם הגיוניים, מובנים ומוסכמים בכל חברה מתוקנת. על מנת לקיים את החברה ושלא תהיה אנרכיה, חייבת להיות מערכת משפט. מי שחורג מהכללים מערער את יציבות החברה כולה, ולכן לחברה יש את הסמכות והרשות להענישו על כך. לעומת זאת, כאשר מדובר בחוקים "דתיים", כלומר בעניינים שבין אדם למקום, כאן אין לכאורה בעבירה שום סכנה ליציבות החברה. מצד עצמו, אומר המשך חכמה: "אין זה מן הראוי שיתערב אחד במה שיש לאדם עם קונו". זוהי בפירוש הגישה הרווחת היום בעולם המערבי.

אלא שלעם ישראל יש כלל אחר ש"כל ישראל ערבים זה בזה", כלומר, שכל אחד מאיתנו, והציבור בכלל, נושאים באחריות לקיום המצוות של כל אחד ואחד מישראל. וממילא, כל אחד שחוטא מזיק ומסכן את החברה כולה, מצד הדין של הקב"ה כלפי הציבור. ולכן, מצד זה יש סמכות לבית דין בישראל להעניש גם את מי שחוטא בעניינים של בין אדם למקום, כי בהחלט זה ענייני - הרי מה שהוא עושה משפיע גם עלי.

"לכן" - ממשיך המשך חכמה - "מקודם אמרו 'כל הדברים אשר דבר ה' נעשה' - ולא קיבלו עדיין המשפטים", כלומר, הקבלה הראשונה שבפסוק ג היא רק על ה"דברים" ולא על ה"משפטים" המוזכרים בתחילת הפסוק. זוהי קבלה פרטית של כל אחד ואחד בפני עצמו, ללא קבלה של הכלל. זה עדיין נובע מתוך התפיסה של בני נח, שלציבור ישנה אמירה רק לגבי עניינים שמזיקים באופן אינטואיטיבי לחברה, ולא לגבי עניינים שבין אדם למקום. ממילא, הקבלה הפרטים היא רק על ה"דברים", ולא על ה"משפטים" שנוגעים למישור הציבורי.

אבל בפסוק ז משה קורא באזניהם את "ספר הברית", ואחר כך זורק עליהם את "דם הברית", שפירושו על פי המכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, פרשה ג): 

אמר להם, הרי אתם קשורים ענובים תפוסים.

אינכם פרטים בודדים, אלא כולכם קשורים זה בזה, ערבים זה בזה. מתוך ערבות זאת נכרתת אתכם ברית התורה. "לכן אמרו 'כל אשר דבר ה'' - בין ה'דברים' בין ה'משפטים' - 'נעשה', שהעובר מצות ה' הוא גדר בין אדם לחברו שמזיק להכלל". לאחר כריתת הברית הכללית, כללה הקבלה הכללית לא רק את ה"משפטים" הנזקקים באופן הגיוני לקיום החברה, אלא גם את ה"דברים" שבין אדם למקום, שמכח הברית גם הם נמצאים באחריותו של הציבור.

מדובר בנושא שעולה באופן יומיומי בדיון הציבורי. אלה טוענים מזה - אל תתערבו לנו! אל תכנסו לנו לחיים! איש באמונתו יחיה! (שזה עיוות של פסוק שאומר בדיוק ההיפך), ואלה טוענים מזה - בוודאי שזה ענייננו! זו חובתנו! לא ייתכן שבמדינה יהודית תהיה הפקרות בעניינים האלה!

אני חושב שמדברי המשך חכמה ניתן ללמוד שני דברים חשובים: מחד - בוודאי שזה ענייננו, שהרי כל ישראל ערבים זה בזה. מאידך - באופן פשוט, המוסר האנושי אומר ש"אין זה מהראוי שיתערב אחד במה שיש להאדם עם קונו". איך מקיימים את שני הדברים? האם הראשון אינו מבטל את השני?

כמו בכל התנגשות בין ערכים, בין צדדים שונים, אנחנו מכריעים שלאחד עדיפות גבוהה מחברו, אבל זה לא מבטל לגמרי את האמת שבו. לצערנו, חלקים גדולים מעם ישראל היום אינם שותפים לקבלה של 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' כיחידים וכציבור. ואם כן, כאשר אנחנו עומדים מול אנשים שאינם חולקים את תפיסת העולם שלנו לגבי חובתם כלפי הקב"ה, ואף לגבי עצם העיקרון של "כל ישראל ערבים זה בזה" בעניינים של בין אדם למקום, אנחנו צריכים להבין שמבחינתם כל התערבות בעניינים שכאלה אינה ראויה. האם זה אומר שעלינו לא לנסות בכלל? חס וחלילה, הרי באמת "כל ישראל ערבים זה בזה"! אלא שצריך למצוא את הדרכים להשפיע ולשנות מתוך הכרה בעמדה הטבעית הבסיסית הזאת. כל נסיון להתעלם ממנה נדון לכשלון.

יהי רצון שנזכה באמת לממש את הערבות שלנו ולהחזיר את לבם של כל ישראל לאביהם שבשמיים.