ברכות על קליפות, גרעינים וכד'

בס"ד

אחד הדברים שמברכים עליהם שהכל הם חלקי הצמח שאינם מיועדים לאכילה. 

הגמרא בברכות לו, א מקשה על דעת שמואל שעל ה"קורא", לב הדקל, מברכים שהכל נהיה בדברו, כי עיקר נטיעתו בשביל התמרים, לעומת צלף, שיש בו חלקים אכילים שונים בצמח, שעל הפירות העיקריים (האביונות) מברכים העץ, ועל המשניים (הקפריסין והתמרות) "האדמה" ולא שהכל! ומתרצת שצלף - נוטעים גם על דעת הפירות המשניים, אבל דקלא לא נוטעים על דעת לאכול את הקורא. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (רב, ו)

הרמ"א מפרש שהקפריסין בצלף הם קליפות הפרי, ולפי זה על קליפות מברכים בורא פרי האדמה, שירדו דרגה אחת כי הם לא עיקר הפרי. וכותב המשנה ברורה לגבי קליפות של פירות הדר שמטגנים בדבש וכד' שנחלקו האחרונים אם לברך העץ, האדמה או שהכל, ולכן כתב שיש מספק לברך שהכל, אבל אם ברך העץ או האדמה יצא. והחזון איש ועוד אחרונים כבו שהמחלוקת היתה בזמנם, שהיו נוהגים לשמור את הקליפות ולאוכלם בדבש וכד', ואז נחלקו אם הם חלק מהפרי, לא עיקר הפרי, או ממש לא נוטעים על דעתם, אבל כיום רוב האנשים זורקים אותם, ולכן בוודאי שמברכים שהכל.

אמנם, לגבי הקליפה הלבנה של פירות ההדר, אם אוכלה עם הפרי או סמוך לאכילתו יוצא בברכת הפרי, ואם בנפרד - מברך שהכל.

אבל לגבי פירות שאוכלים בדרך כלל עם הקליפה, כמו תפוח, אגס, מלפפון וכד', הרי שוודאי הקליפה היא חלק מהפרי, ומברכים עליה את ברכת הפרי. וכתבו האחרונים שזה גם אם אכלה בנפרד.

לגבי גרעינים מובא בגמרא שחייבים בערלה, ומכאן כתבו הראשונים שמברכים עליהם בורא פרי העץ. אך אם הם מרים שלא נהנה מהם או שלא רגילים כלל לאוכלם לא מברכים עליהם כלל, אלא אם כן קלה, טיגן או בישל אותם באופן שהופך אותם לראויים למאכל, שאז מברך עליהם שהכל. וכן פסק השולחן ערוך (רב, ג). והמשנה ברורה כתב שהרבה אחרונים חלקו על זה וסברו שכיוון שהגרעינים אינם עיקר הפרי, יש לברך עליהם אדמה גם אם ראויים למאכל. אלא שאם אכלם עם הפרי נפטרו בברכת העץ או האדמה של הפרי.

אמנם האחרונים כתבו שאם הפרי מראש ניטע על דעת הגרעינים בעיקר, כגון גרעיני דלעת או אבטיח, שמגדלים אותם באופן כזה שגם בשר הפרי דל, מברכים עליהם האדמה. אבל אם בבית לוקחים גרעיני דלעת או אבטיח של מאכל, ומייבשים וקולים אותם, מברכים שהכל. ובגרעיני חמניה בוודאי מברך אדמה כי הם עיקר הפרי.