פרשת ויקרא - "אדם כי יקריב" - משלו

בס"ד

לאחר שסיימנו את בניית המשכן, ספר ויקרא פותח בעבודת הקרבנות. הפסוק הפותח את הציווי על הקרבנות אומר (א, ב): 

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

חז"ל והמפרשים עסקו בטעם השימוש כאן במילה "אדם" ולא "איש", כפי שבדרך כלל נאמר בפסוקים מסוג זה. רש"י במקום כותב:

אדם - למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

המילה "אדם" רומזת לאדם הראשון, שהיה הראשון שהקריב קרבן לה' על פי חז"ל. ההשוואה אליו מלמדת שאסור לאדם להביא קרבן מדבר גזול, כפי שאצל אדם הראשון לא היה שייך שיביא דבר גזול, משום שהכל היה שלו. זוהי הלכה חשובה שנלמדת מכמה מקורות - קרבן גזול אינו רצוי לפני ה'.

הכלי יקר מוסיף כאן עוד דימוי לאדם הראשון. אנחנו יודעים שהבאים שהקריבו אחרי אדם הראשון היו שני בניו - קין והבל (בראשית ד,ג-ד): 

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה.

כולנו יודעים מדוע לא קבל ה' את מנחתו של קין, שהרי קין הביא כפי שאומר רש"י שם:

מפרי האדמה - מן הגרוע.

כאן על פי הכלי יקר, התורה אומרת לנו להביא "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" - ולא מפרי האדמה, כפי שהביא קין. אבל הכלי יקר אומר שהתורה אומרת לנו להקריב קרבן כמו אדם, שזה אומר - לא רק שלא להקריב כמו קין, אלא גם לא להקריב כמו הבל. מה רע בקרבנו של הבל? מסביר הכלי יקר כאן:

והבל אף על פי שהביא מבכורות צאנו, מכל מקום לא טוב עשה שלא נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא נזדרז למצוה זו מעצמו, רק אחר שראה שהקריב קין קרבן אז נתקנא בו - 'והבל הביא גם הוא' - להשוות עצמו אליו.

הבל מביא אמנם קרבן מהודר, אבל כל המניע שלו להביא את הקרבן הוא חיקוי של פעולתו של אחיו קין. זה מה שמדגישה התורה במילים 'והבל הביא גם הוא'. וממשיך הכלי יקר: 

על כן אמר 'אדם כי יקריב מכם' - לשון יחיד, לומר לך שהמקריב יהיה כאדם הראשון בקרבנו שהיה יחידי בעולם, וכשם שמזה הצד היה ניצול מן הגזל שהיה יחידי והיה הכל שלו, כך מזה הצד היה ניצול מן הדבר שנכשל בו הבל. כי מצד שהיה יחידי בעולם ודאי נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא מצד שראה אחרים עושין.

כשם שאדם הראשון לא יכול היה להביא מן הגזל, משום שהכל שלו, כך הוא לא יכול היה להקריב קרבן כחיקוי לאחר, שהרי לא היה לו את מי לחקות. בוודאי שמדובר על שני דברים שונים - הגזל אסור מהבחינה המוסרית, שהרי זו הופכת להיות "מצוה הבאה בעבירה". החיקוי אסור משום שאין זו עבודה ראויה לה', אלא משהו שנובע מחשבונות ולחצים חברתיים מסוימים.

אך למעשה אפשר להסביר שאין כאן שני דברים שונים לגמרי שנלמדים מאדם הראשון - איסור גזל מצד אחד, ואיסור חיקוי מצד שני, אלא זוהי אותה נקודה: לאדם הראשון לא היה אדם אחר לגזול ממנו ולא לחקות ממנו - הכל היה שלו. בין אם מדובר בגזל ובין אם מדובר בחיקוי, בסופו של דבר כשאני מקריב אין מדובר בהקרבה שלי. זה משהו ששייך למישהו אחר. 

הגמרא בסוכה מביאה ברייתא (נג, א): 

תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: "אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן".

זו נשמעת לכאורה אמירה שיש בה גאווה מצדו של הלל ח"ו. רש"י במקום ועוד מפרשים שהוא מדבר על הקב"ה. אבל שמעתי פעם פירוש (אינני זוכר בשם מי) שאומר בדיוק את אותה נקודה: כאשר אדם בא לעבוד את השם - אם הוא עצמו נמצא שם, אז הכל נמצא. אבל אם הוא לא מביא את עצמו, אלא הוא עצמו נמצא במקום אחר, או שהוא עצמו אינו נמצא כלל, אלא מישהו אחר נמצא שם בתוך גופו שלו, כי הרי הוא רק חיקוי חוור של אותו אחד - אז מי כאן? אין כאן כלום. כל האמצעים, כל השמחה, כל הקרבנות, כל המעשים, לא ייצרו שום דבר.

ניתן וצריך ללמוד מאחרים, אבל חיקוי הוא דבר שאינו רצוי. ההבדל לפעמים אינו ניכר לבני אדם, אך הוא מהותי - לימוד הוא דבר שמראה לאדם את הדרך ליצור את דרכו שלו, חיקוי - אינו שלו כלל. רבים מדברים על המילה קרבן כלשון של "קירבה". קירבה לא יכולה להווצר לעולם אם האדם עצמו אינו נוכח. כאשר אדם מבקש קירבת השם, הוא צריך להביא את עצמו.