התשובה: כן, גם יחיד האומר תחנון שלא במניין - אומר אותו, אך ללא אמירת י"ג מידות וללא נפילת אפיים בהישענות הראש על הזרוע, אלא אם כן נמצא ספר תורה באותו חדר.

בס"ד אנחנו זוכים ב"ה לציין פה היום שמחה גדולה, שמחת חתנים - חתן תורה, שהיתה לי הזכות שכבדתם אותי בו, וחתן בראשית של חבירנו היקר שלום שוורץ, ממייסדי בית הכנסת, שחוגג גם יום הולדת 80. ויחד עם החתנים ב"ה יש גם כלה ואנחנו מקדמים היום בברכה לבית הכנסת את ליאורה ארוסתי. פרשת השבוע פותחת בתיאור דמותו של נח (ו, ט): נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. פירושים רבים נאמרו על פסוק זה, אני רוצה לעמוד על משמעות הביטוי "את האלקים התהלך נח". גם לגב

בס"ד הראשונים כתבו שבעוד שברכה ראשונה מברכים אפילו על כלשהו, ברכה אחרונה מברך רק מי שאכל כזית או שתה רביעית. הטור כתב שהטעם הוא שאסור לאדם שיהנה מן העולם בלא ברכה, אך בברכה לאחריה מסביר המשנה ברורה שהתורה אמרה "ואכלת ושבעת וברכת", וחכמים תיקנו שמברכים על כל אכילה לא רק על שביעה, ואין אכילה בפחות מכזית ואין שתיה פחות מרביעית. כמה זה כזית? לכאורה בפשוטו הוא גודל של זית, וכן דעת כמה פוסקים, אבל בראשונים נחלקו אם הוא חצי או שליש ביצה, וישנם הסברים שונים לכך, ובכל אופן זו דעת רוב

התשובה: האזכור הראשון של מנהג זה בכתובים נמצא בספר המנהגים של רבי אייזיק טירנא מן המאה ה-15.

בס"ד מיד לאחר גירוש האדם מגן עדן, אנחנו מגיעים לסיפור קין והבל, ולרצח הראשון בהסטוריה (ד, ח): וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו, וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. זוהי הפעם הראשונה מאז בריאת העולם בה אדם אחד מדבר אל אדם אחר. תוכן הדברים אמנם אינו מפורט בפסוק, ולא נכנס כאן לפשר הדבר, אבל מדהים לראות כיצד זה מוביל מיד לרצח! כיצד ייתכן הדבר? על פניו הרקע לרצח הוא קנאתו של קין באחיו הבל על כך שהקב"ה קיבל את מנחתו של הבל ולא את מנחתו

בס"ד לפני החגים דברנו על ברכה מעין שלוש שמברכים על שבעת המינים - מאפים ממיני דגן, יין ופירות. לגבי מאכלים אחרים הגמרא אומרת בברכות מד, ב: אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: על הביעא ועל מיני קופרא בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות וכו'. אבל ירקא - לא; ורבי יצחק אמר: אפילו ירקא, אבל מיא - לא; ורב פפא אמר: אפילו מיא. כלומר שהיו אמוראים שסברו שרק אחרי מאכל משמעותי יש לברך ברכה אחרונה, אבל יש מאכלים פחות חשובים שלא תיקנו כל ברכה אחריהם. והגמרא מספרת שיש אמוראים אחרים שנהגו כ

בס"ד התכנסות הגוים בחג הסוכות ועיכוב ישראל עוד יום אחד ידועים דברי רש"י על פי חז"ל על שמיני עצרת (במדבר כט, לה-לו): עצרת תהיה לכם - ... לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אומות וכשבאין ללכת, אמר להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם... פר אחד איל אחד - אלו כנגד ישראל, התעכבו לי מעט עוד. ולשון חבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד. סוכות הוא חג בעל מאפיינים אוניברסליים - בקרבנות המוספים מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומ

בס"ד שמחת מצווה - שמחת נתינה לגבי מצוות שמחה ביום טוב כותב הרמב"ם (הלכות שביתת יום טוב ו, יח): וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר הענים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לענים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרשׂו, ועל אלו נאמר (הושע ט, ד): "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם". ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג): "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶ

בס"ד סוכות במערכות המועדים בילקוט שמעוני מובא (אמור, רמז תרכו): אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג: 'ושמחת בחגך' (דברים טז, יד), 'והיית אך שמח' (שם טו), 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים' (ויקרא כג, מ), אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת - למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה אם אינו עושה... וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב 'ועשית חג שבועות לה' א-להיך... ושמחת... אתה וביתך' (דברים טז, ט-י), ולמה כתב בה שמחה אחת? מפני שהתבואה נכ

התשובה: התלמוד (בבא בתרא ע״ה ע״א) מלמד כי לעתיד לבוא יעשה הקדוש ברוך הוא סעודה לצדיקים מבשרו של הלווייתן, היצור הימי הקדמון. עוד נאמר שם כי מעורו של הלווייתן יעשה הקב״ה סוכה לצדיקים, ואת שארית העור יפרוס על חומות ירושלים, וזיוו יבהיק מסוף העולם ועד סופו.

התשובה: הט"ז מבאר שבפסוק נאמר "והגיון לבי", כלומר מחשבות לבו וכוונותיו של המתפלל עצמו. אבל שליח הציבור מתפלל בשם הציבור ומוציא אותו ידי חובתו, ולכן אין זה ראוי שיאמר "והגיון לבי".

התשובה: אנו אומרים תחנון הן בסליחות והן בשחרית, משום שכל אחת מהן היא מסגרת תפילה נפרדת ועצמאית. הבחנה זו ניכרת בערב ראש השנה: בסליחות שבאשמורת הבוקר אומרים "וידוי" ו"תחנון", ואילו בשחרית שלאחריהן אין אומרים תחנון כלל, שכן ערב ראש השנה, ככל ערב יום טוב, אינו יום של תחנון.

בס"ד שתי תזכורות: בתפילת נעילה שארון הקודש פתוח לכל אורך חזרת הש"ץ, הנוהג הוא לעמוד, אך כפי שאמרנו כאן בשנים קודמות - אין בזה חיוב, ולכן מי שמתקשה בכך ישב, ויקום בקדושה, ואם יכול גם בשלוש עשרה מידות. כפי ששלחנו לגבי נוסח הסליחות, אני אשנה מהנוסח המקובל בסידורים בשלושה בתים בסליחה המרכזית בנעילה לפי מה שמופיע בדפים המודפסים. רַחֵם נָא קְהַל עֲדַת יְשֻׁרוּן. סְלַח וּמְחַל עֲו‍ֹנָם. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱ-לֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ. אנחנו מבקשים מהקב"ה סליחה ומחילה ל"קהל עדת ישורון".

בס"ד אחד החלקים המרכזיים בתפילת יום הכיפורים הוא הווידוי. כבר ממנחה של ערב יום הכיפורים התחלנו לומר ווידויים ונמשיך בכל תפילה עד נעילה - כיחידים בסוף תפילת עמידה, וכציבור בחזרת הש"ץ. מה צריך לומר באותם וידויים? הגמרא במסכת יומא מביאה מספר דעות, אחת מהן (פז, ב): רב המנונא אמר: "אלקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. יהי רצון מלפניך שלא אחטא, ומה שחטאתי מרוק ברחמיך אבל לא על ידי יסורין". אנ

בס"ד א. מניעת התשובה בפרק ו מהלכות תשובה עוסק הרמב"ם ב"פסוקים הרבה... בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה" של הבחירה החופשית שבאר שם בפרק ה, והוא מיישב אותם. הראשון הוא בעניין הכבדת לב פרעה וכד' (שם הלכה א-ד): בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים, ועושה החוטא חטא שעשה מדעתו וברצונו, כמו שהודענו, ראוי להפרע ממנו, והקב"ה יודע היאך יפרע, יש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או בממונו או בבניו הקטנים... ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא... ויש ח

בס"ד השבת, שבת שובה, קראנו את פרשת האזינו. הפרשה כוללת תיאור של היחס בין עם ישראל לקב"ה לאורך ההיסטוריה. באחד הפסוקים הראשונים משה אומר (לב, ג): כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ. רש"י במקום מפרש (על פי הגמרא ביומא לג, א): כשאקרא ואזכיר שם ה' - אתם הבו גודל לאלקינו וברכו שמו. מכאן אמרו שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש. על פי זה נאמר ביום הכיפורים בסדר העבודה: וְהַכּהֲנִים וְהָעָם הָעומְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁומְעִים אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּ

בס"ד אנחנו יודעים שלולב ניטל מהתורה במקדש כל שבעה ובגבולין רק ביום הראשון, על פי הפסוק. חכמים גזרו שלא ליטול לולב בשבת, משום גזירה דרבה, שמא יטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים, כמו בשופר ומגילה. בתחילה הגזירה היתה רק בשאר הימים, שבהם אין חיוב בגבולין, אבל ביום הראשון נטלו אף בשבת, שהרי אז יש חיוב על כל אדם ואדם ואותו לא ביטלו חכמים, וזהו שאמרה המשנה "לולב ששה ושבעה". אמנם, זה היה רק בזמן שבית המקדש היה קיים, אך לאחר מכן, נהגו שלא ליטול לולב בשבת אפילו ביום הראשון, משום בני הגולה של

התשובה: קהילות בלדי ורבות מהקהילות התימניות-שרעיות אינן אומרות תשליך, מפני שמנהג זה לא היה חלק מהמסורת הפולחנית העתיקה שירשו, ואינו מוזכר אצל הרמב"ם.

בס"ד קריאה בשם אנחנו קוראים היום את פרשת העקידה, ומזכירים את זכותה בתקיעת שופר של איל. אני רוצה לעמוד היום מקרוב על המסר שיש בעקידה ובהיענותו של אברהם אבינו אליה. אברהם נענה לשליחות במילת מפתח אותה הוא אומר בפרשה שלוש פעמים: "הִנֵּנִי". בפעם הראשונה בפתיחת הניסיון כלפי הקב"ה (בראשית כב, א): וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. בפעם השניה כלפי יצחק התוהה (שם ז): וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם

בס"ד ראש השנה, שאנו עומדים בפתחו, מוזכר בתורה בשני מקומות - בסדר המועדות שבפרשת אמור, ובסדר המוספים שבפרשת פנחס. הניסוחים קצרים ודומים, ובכל זאת יש ביניהם הבדלים. בפרשת אמור נאמר (ויקרא כג, כד): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. בפרשת פנחס כתוב (במדבר כט, א): וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. חז"ל עמדו על כך ש