בס"ד א. מניעת התשובה בפרק ו מהלכות תשובה עוסק הרמב"ם ב"פסוקים הרבה... בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה" של הבחירה החופשית שבאר שם בפרק ה, והוא מיישב אותם. הראשון הוא בעניין הכבדת לב פרעה וכד' (שם הלכה א-ד): בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים, ועושה החוטא חטא שעשה מדעתו וברצונו, כמו שהודענו, ראוי להפרע ממנו, והקב"ה יודע היאך יפרע, יש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או בממונו או בבניו הקטנים... ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא... ויש ח

בס"ד השבת, שבת שובה, קראנו את פרשת האזינו. הפרשה כוללת תיאור של היחס בין עם ישראל לקב"ה לאורך ההיסטוריה. באחד הפסוקים הראשונים משה אומר (לב, ג): כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ. רש"י במקום מפרש (על פי הגמרא ביומא לג, א): כשאקרא ואזכיר שם ה' - אתם הבו גודל לאלקינו וברכו שמו. מכאן אמרו שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש. על פי זה נאמר ביום הכיפורים בסדר העבודה: וְהַכּהֲנִים וְהָעָם הָעומְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁומְעִים אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּ

בס"ד אנחנו יודעים שלולב ניטל מהתורה במקדש כל שבעה ובגבולין רק ביום הראשון, על פי הפסוק. חכמים גזרו שלא ליטול לולב בשבת, משום גזירה דרבה, שמא יטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים, כמו בשופר ומגילה. בתחילה הגזירה היתה רק בשאר הימים, שבהם אין חיוב בגבולין, אבל ביום הראשון נטלו אף בשבת, שהרי אז יש חיוב על כל אדם ואדם ואותו לא ביטלו חכמים, וזהו שאמרה המשנה "לולב ששה ושבעה". אמנם, זה היה רק בזמן שבית המקדש היה קיים, אך לאחר מכן, נהגו שלא ליטול לולב בשבת אפילו ביום הראשון, משום בני הגולה של

התשובה: קהילות בלדי ורבות מהקהילות התימניות-שרעיות אינן אומרות תשליך, מפני שמנהג זה לא היה חלק מהמסורת הפולחנית העתיקה שירשו, ואינו מוזכר אצל הרמב"ם.

בס"ד קריאה בשם אנחנו קוראים היום את פרשת העקידה, ומזכירים את זכותה בתקיעת שופר של איל. אני רוצה לעמוד היום מקרוב על המסר שיש בעקידה ובהיענותו של אברהם אבינו אליה. אברהם נענה לשליחות במילת מפתח אותה הוא אומר בפרשה שלוש פעמים: "הִנֵּנִי". בפעם הראשונה בפתיחת הניסיון כלפי הקב"ה (בראשית כב, א): וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. בפעם השניה כלפי יצחק התוהה (שם ז): וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם

בס"ד ראש השנה, שאנו עומדים בפתחו, מוזכר בתורה בשני מקומות - בסדר המועדות שבפרשת אמור, ובסדר המוספים שבפרשת פנחס. הניסוחים קצרים ודומים, ובכל זאת יש ביניהם הבדלים. בפרשת אמור נאמר (ויקרא כג, כד): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. בפרשת פנחס כתוב (במדבר כט, א): וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. חז"ל עמדו על כך ש

בס"ד אחרי אמירת אשרי וכמה פסוקי הקדמה "לך ה' הצדקה" וכו', עליהם דברנו בשנה שעברה, אנחנו מקדימים לפיוטי הסליחות רצף של פסוקים: שֹׁמֵֽעַ תְּפִלָּה, עָדֶֽיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹֽאוּ. יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ ה', יָבֽוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶֽיךָ ה', וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ. בֹּֽאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵֽׂנוּ. בֹּֽאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרוֹתָיו בִּתְהִלָּה. הֽוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ... אַתָּה הִצַּֽבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָ