ראש השנה - "הנני"

בס"ד

קריאה בשם

אנחנו קוראים היום את פרשת העקידה, ומזכירים את זכותה בתקיעת שופר של איל. אני רוצה לעמוד היום מקרוב על המסר שיש בעקידה ובהיענותו של אברהם אבינו אליה. 

אברהם נענה לשליחות במילת מפתח אותה הוא אומר בפרשה שלוש פעמים: "הִנֵּנִי". בפעם הראשונה בפתיחת הניסיון כלפי הקב"ה (בראשית כב, א): 

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

בפעם השניה כלפי יצחק התוהה (שם ז):

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי, וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.

ובפעם בהתגלות המלאך המונע ממנו לשחוט את יצחק על המזבח (שם יא): 

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

המפרשים עומדים על כך שבשלושת הפעמים הפונה מקדים פניה וקריאה אל אברהם, לפני שהוא מוסר לו את התוכן הנאמר. לא נאמר: "והאלקים נסה את אברהם, ויאמר אליו קח נא את בנך" וכו', אלא קודמת לכך קריאה אליו בשמו: "ויאמר אליו: אברהם", וכך גם בפעמיים הנוספות. חשוב להבין שלקריאה זו דווקא עונה אברהם "הנני" בכל פעם. מה פשר הקריאה הזאת, ולשם מה היא נאמרת? 

נראה שהפניה באה לומר שאין מדובר רק בהעברת תוכן ההוראה או השאלה המסוימת הנאמרת, אלא יש כאן פניה אל אברהם אבינו האיש, האב, אל כל אישיותו, הווייתו, תפקידו ושליחותו, שמתוכה יבוא התוכן המיוחד של הניסיון הנדרש ממנו עתה. זה מה שעומד כאן למבחן, ולכך נענה אברהם שוב ושוב: "הנני"! זו לא רק עצם ההיענות לניסיון הנשגב לשחוט את בנו, אלא השליחות הגדולה אליה הוא נענה ומתייצב. 

רש"י מסביר על פי המדרש פה:

הנני - כך היא ענייה של חסידים, לשון ענוה הוא, לשון זימון.

במילה הזאת מבטא אברהם אבינו מסירות גמורה לשליחות ולאתגר המתבקש ממנו, כפי שמדגיש פה רבי אברהם בן הרמב"ם בפירושו:

ומה רב החילוק בין מאמרו 'הנני', ומאמר זקנו אדם שאמר: 'ואירא כי עירום אנכי ואחבא'.

אדם הראשון מתחמק ובורח משליחותו של הקב"ה (בראשית ג, ח):

וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

ולכן הוא מאבד את זהותו (שם ט):

וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה.

הקב"ה אינו קורא לו בשמו, בניגוד לפנייה אל אברהם. 

שלוש פעמים אברהם נקרא בפרשה זו, להורות של שלוש שליחויות העומדות כאן ביסוד הניסיון וביסוד דרכו של אברהם אבינו, ויש להבין כל אחת מהן בפני עצמה, וכיצד הן מתחברות. 

קריאת האלוהים וקריאתו של יצחק - שמיים וארץ

נתחיל בקריאתו הראשונה של האלוהים. הקב"ה פונה אל אברהם, עבד ה', אוהב ה', אב המון גוים, שחי את כל חייו בשליחות לפרסם את אמונתו יתברך בעולם. לכך עונה אברהם "הנני"! זוהי שליחות חיי ואני מסור אליה לחלוטין, בכל לבבי, בכל נפשי ובכל מאודי, ללא כל שיור. הרמב"ם כותב במורה הנבוכים שזה המסר הגדול שבעקידה (ג, כד):

להודיענו עד היכן מגיעות האהבה לה' יתעלה והיראה ממנו. בפרשה זו, שאין דומה לה, הוא ציווה לא על מסירות ממון ולא על מסירות נפש, אלא זהו המרב שיכול להיות במציאות, שאין להעלות בדמיון שטבע האדם ייענה לכך. כלומר: שאדם עקר, בשיא ההשתוקקות לילד, בעל עושר רב ומעמד נכבד, הרוצה שתהיה מזרעו אומה, ונולד לו ילד לאחר שהתייאש - כמה גדולה תהיה אהבתו העזה וחיבתו אליו! אבל מתוך יראתו מפניו יתעלה ואהבת קיום מצוותו, הקל באותו ילד אהוב, וזנח את כל התקוות שתלה בו, והזדרז לשוחטו לאחר מהלך כמה ימים. כי אילו ביקש לעשות זאת מיד כשנצטווה, היה זה מעשה מתוך תדהמה ובלבול בלא התבוננות מעמיקה. אך כשעשה זאת לאחר כמה ימים מאז שנצטווה, הרי עשה מתוך מחשבה ושיקול דעת שלם, והתבוננות באמיתות ציוויו יתעלה ואהבתו ויראתו. 

המעשה הזה מבטא את שיאה של אהבת ה' ויראתו שלימד אברהם אבינו את העולם כולו, שזו היתה שליחותו כל ימיו. 

אלא שכאן מגיעה הקריאה השנייה היא של יצחק: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי". יש כאן אמירה אחרי אמירה, פניה אחרי פניה. המפרשים מסבירים שהפניה הזאת באה על רקע המסתורין האופף את שלושת הימים בהם מהלכים הם יחדיו לשליחות נשגבה, שיצחק עדיין אינו עומד על טיבה. יצחק רואה את ההכנות להקרבה, אבל לא את השה. הוא רואה את אברהם אביו, מורה דרכו, אחוז בעולמות עליונים, ומרגיש שמדובר במשהו גדול ומיוחד. אבל התורה אינה מתארת שום שיח ביניהם בשלושת הימים האלה בהם הם הולכים אל אותו מעשה.

המפרשים נחלקו אם יצחק מבין כבר מתוך האירועים את הכוונה, או שהוא אינו מבין דבר ושואל כמגשש באפילה. כך או כך, לפני שהוא מעלה את תמיהתו הוא פונה אל אביו, וקורא לו במילה אחת: "אבי"! אני לא כל כך מבין מה אתה עושה, אני מבולבל, מבוהל, אני פונה אל יחסך אליי כאב, ומבקש וודאות ביחס הזה עצמו, שכל מה שנעשה הוא מתוך בטחוני באהבתך אליי. גם לזאת עונה אברהם "הנני בני" - אני אביך כתמיד, דבר לא השתנה, אהבתי אליך לא נעלמה ולא קטנה, היא עומדת במלוא עוזה. זהו הקשר העז של אברהם אל בנו, אהובו, יחידו, אשר אהב, יצחק, שהוא מסור אליו לחלוטין, כל כולו, ללא שיור וללא גבול.

הכיצד? יש לשאול, הלא אתה עומד לשחוט אותו! בין אם יצחק יודע מה קורה ובין אם לא, אברהם מפגין כלפיו את אהבת האב העזה שלו לבנו יחידו. אלא שכרגע ה"הנני" הראשון וה"הנני" השני עומדים בקונפליקט עצום - שליחותו של אברהם עבד ה' נדרשת לגבור ולדחות את שליחותו כאב ואת אהבתו לבנו. אברהם מבהיר שזה לא מפחית את עוצמתה של השליחות הזאת, אבל היא נדרשת להיכנע לצו ה', ואדרבה - זה גודל הניסיון, כפי שהבהיר הקב"ה מלכתחילה!

אבל כפי שאמרנו, לא מדובר כאן רק בעצם הציווי על המעשה הזה, אלא על שליחויותיו של אברהם האיש, על הדרך אותה הוא מנחיל ומלמד. זהו קונפליקט בין שמיים לארץ, בין מסירות מוחלטת וביטול מוחלט של האדם כלפי צו הבורא, לבין החיים האנושיים, הטבעיים, במלוא כוחם וגבורתם. זהו קונפליקט בין האלוהים המנסה את אברהם, לבין יצחק הבן הפונה אל אביו בקריאה הפשוטה: "אבי" (לא "אב המון גוים")! 

אברהם אברהם

ברגע הזה קורא מלאך ה' אל אברהם מן השמים, וכופל את שמו: "אברהם, אברהם". הרלב"ג כותב שעל מנת שאברהם ישמע את המלאך הוא היה צריך להיות בשמחה, כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. אם היה בו צער או עצב או בלבול, הוא כלל לא היה שומע את קריאתו של המלאך. אברהם כרגע מסור כל כולו לשליחות של ביטול האנושיות כלפי צו ה', עד כדי כך שהרגשות האבהיים כבר אינם אפילו מעיבים על כך! מצד שני, רש"ר הירש מסביר שאין הקב"ה עצמו קורא לו, אלא מלאך, כי ציווי על שחיטתו של יצחק מנוגד לכל דרכו של הקב"ה שאברהם מכיר, כך שלצוות על העקידה היה צריך את הקב"ה בעצמו, אך לומר שאין לעשות זאת, די במלאך. 

נמצא שבהתגלותו של המלאך יש שני פנים - הדגשה של המסירות המוחלטת לקב"ה שנמצאת כרגע בשיאה העליון ומאיינת כל דבר אחר, ומאידך חזרה אל המקום בו אין סתירה בין הדברים, כפי שראה אברהם תמיד. המלאך קורא מן השמים, כי הוא מדבר בשם ה', אבל המסר הזה לא נאמר על ידי הקב"ה עצמו אלא על ידי מלאך, מה שמבטא מקום ממוצע בין ה"אלוהים" ל"אדם", לא כקונפליקט אלא כחיבור. ולכן הקריאה היא כפולה: "אברהם, אברהם" - אל שני פניו, אל שתי שליחויותיו, אל אברהם המסור כל כולו לקב"ה עד כדי ביטול האנושיות, ואל אברהם האנושי בו זמנית. אתה נמצא ברגע זה בשיא הקונפליקט בין שתי השליחויות שלך, אתה נדרש להקריב אחת לטובת השניה. אבל לא זה רצון ה'. אין כאן שתי שליחויות סותרות או מתנגשות, אלא משלימות: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה"! וכדברי הרמב"ם (הלכות שבת ב, ג):

שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה) - ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.

מה משמעות תשובתו של אברהם "הנני" לקריאה זו של המלאך? זה הנני של מי שמוכן לעמול על חיבור שתי השליחויות, ולחיות את שתיהן במלוא עוזן. זה לא חיבור "פרווה" כזה, של מסירות מוחלשת ומוגבלת לקב"ה, ומאידך אנושיות דהויה ונמוכת קומה. הקריאה היא "אברהם אברהם" - אני רוצה את האברהם שאומר "הנני" למסירות נפש מוחלטת לקב"ה ללא שיור, יחד עם ה"אברהם" האב, שאומר "הנני בני", עם אהבה גמורה ושלמה ליצחק בנו. הקונפליקט בא לחדד את עוצמתה של כל אחת מהשליחויות בפני עצמה, ומתוך כך אתה נקרא אברהם לחיות את שתיהן בעוצמתן המלאה, מבלי שאף אחת מהן גורעת מחברתה! 

לקריאה גדולה זו נענה אברהם: "הנני"! ומלמד אותנו את היסוד הגדול של הדרך הנדרשת מאיתנו. להיות אנשי תורה ועבודת השם במסירות מלאה ומוחלטת, במלוא העוצמה, ומאידך להיות אנשי העולם, החיים, המשפחה, העם והארץ בכל התחומים, בגדלות ובשליחות. מחד לא להתבצר בצד אחד - עובדי השם שמתנתקים מחיי העולם או אנשי הארץ שחלילה מתרחקים מחיי תורה, אלא לשלב את שני העולמות. אבל מאידך, שהשילוב הזה לא יהיה פשרני וחיוור של מחויבות נמוכה לתורה חלילה, אן מעורבות חלשה וחסרת חיים בעולם. אנחנו צריכים להוביל ולהצטיין בכל אחד מהתחומים מתוך מחויבות עמוקה שאינה מבטלת אף צד של החיים. הרבי מקוצק היה נוהג לומר על הפסוק: "ואנשי קודש תהיון לי" - שהקב"ה אומר לנו שיש לו מספיק מלאכים קדושים בשמים, הוא רוצה אנשים בשר ודם, שהם אנשי קודש.

אברהם רואה את האיל נאחז בסבך, ומקריב אותו במקום יצחק, ואת זכות המסירות הזאת אנחנו מזכירים בתקיעת השופר מקרן של איל. אנחנו מתחילים בתקיעה פשוטה, של מחויבות ברורה, ללא סטיות, ללא גמגומים, אבל אז מגיעה התרועה השבורה, המסובכת, מגיעים הקונפליקטים בין השליחויות, ומתוך החידוד שלהם, אנחנו עולים לפשוטה לאחריה, מחויבות פשוטה, ברורה ועוצמתית, שמתפתחת דווקא מתוך המתח בין העולמות שאנחנו חיים, אנשי קודש, בעלי גוף ונפש, בעלי תורה ודרך ארץ, שחיים חיים פשוטים שכוללים בתוכם את הכל. 

זו משימה מורכבת, אבל היא אפשרית. ב"ה בתחילת אלול ראיתי כתבה בערוץ שבע על המחזור החדש של שיעור א בישיבות ההסדר, הגבוהות ובמכינות. זה בלתי נתפס לראות את ההתפתחות העצומה של עשרות ישיבות שמתמלאות באלפי תלמידים בעולם תורה שהולך וגדל, של מה שהופך לנורמה ציבורית, ולא רק משהו של יחידי סגולה. אלפי התלמידים האלה הם הדור הבא, שגדל על תלמוד התורה ויהפוך אותה לעמוד המרכזי והאיתן בחייו של הציבור שלנו. יחד עם זאת, הציבור שלנו מוביל ראשון בכל חיי המעשה - במסירות נפש בהגנה על המדינה, בשליחויות חברתיות, בפיתוח ובעשייה בכל תחומי החיים, בהצטיינות ובשליחות. בזה אנחנו רואים הלכה למעשה חיי מעשה, חיים אנושיים מלאים, המלאים ומונחים באור התורה והאמונה, שבאים לידי ביטוי בכל, בלא סתירה, אלא בהשלמה. 

שנזכה לומר "הנני" לקריאה הזאת של תקיעות השופר.