האזינו - "כי שם ה' אקרא"

בס"ד

השבת, שבת שובה, קראנו את פרשת האזינו. הפרשה כוללת תיאור של היחס בין עם ישראל לקב"ה לאורך ההיסטוריה. באחד הפסוקים הראשונים משה אומר (לב, ג): 

כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ.

רש"י במקום מפרש (על פי הגמרא ביומא לג, א):

כשאקרא ואזכיר שם ה' - אתם הבו גודל לאלקינו וברכו שמו. מכאן אמרו שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש.

על פי זה נאמר ביום הכיפורים בסדר העבודה:

וְהַכּהֲנִים וְהָעָם הָעומְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁומְעִים אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּורָא מְפרָשׁ יוצֵא מִפִּי כהֵן גָּדול בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה - הָיוּ כּורְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנופְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאומְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו לְעולָם וָעֶד.

זהו קיום של הציווי הזה, כפי שמבואר בגמרא שם שהביאה את הפסוק כמקור לכך. 

אבל מלבד הפירוש הפשוט הזה, גם בחז"ל וגם במפרשים נאמרו פירושים רבים אחרים. כך בגמרא בברכות (כא, א):

מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו".

המהרש"א ועוד מפרשים ש"שם ה' אקרא" על פי זה מדבר על לימוד התורה, שכולה שמותיו של הקב"ה ולימודה הוא קריאה בשם ה'. 

ועוד בגמרא בברכות (מה, א):

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן... מנא הני מילי?... רבי אבהו אמר מהכא: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו".

אדם אחד קורא בשם ה' בברכת המזון, ושניים נותנים גודל - סה"כ שלושה שחייבים לזמן.

ובמפרשים, הרשב"ם מסביר את דברי משה כאן כמכוונים על השירה אותה הוא פותח:

כי שם ה' אקרא - כאשר אספר לכם גבורות שעשה לכם הקדוש ברוך הוא, והטובות שגמל לכם, וגם שהוא צדיק במה שיעשה לכם - גם אתם "הבו גודל לאלקינו", היו מודים על האמת.

הספורנו מסביר שמדובר על תפילה:

כי שם ה' אקרא - הנה קורא שם ה' הוא המתפלל, כאמרו (איכה ג, נה): "קראתי שמך ה' מבור תחתיות", וכן (תהלים צט, ו): "ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם".

ועוד כהנה וכהנה פירושים. אם כן, למה משה מתכוון כשהוא אומר "כי שם ה' אקרא"? האם זו אזכרה ממשית של שם ה' כמו במקדש? האם זה לימוד התורה? ברכת המזון? השגחה? תפילה? האמת היא שכולם אחד - זכירת שמו של הקב"ה. יכולים להגיע אליה בדרכים שונות, יש לה ביטויים שונים, אבל בסופו של דבר היא כל תכליתנו.

הרמב"ם פתח את כל אחד מספריו במילים "בשם ה' א-ל עולם". המקור לביטוי זה הוא בפסוק המספר על אברהם אבינו (בראשית כא, לג):

וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם.

זה היה מפעל חייו של אברהם אבינו ושליחותו בכל מקום אליו הגיע בכל רגע בחייו - הקריאה בשם ה'. הרמב"ם ראה בזה את המניע והתכלית לכל עבודתו ולכל כתיבתו. בין אם מדובר בספר המצוות, במורה הנבוכים, או בכל אחד מי"ד ספרי משנה תורה - ספר המדע, ספר זרעים או טהרה - התכלית העליונה של הכל היא הקריאה בשם ה', ומתן גודל לאלקינו.

וזו גם צריכה כמובן להיות התכלית שלנו. פרשת האזינו נקראת "שירה", למרות שהיא נותנת תיאור היסטורי. אולי זה בא להגיד שכל מהלך הדורות של עם ישראל הוא התגלות של הקב"ה בדרכים שונות, בצורות שונות, במאורעות שונים, אבל תמיד זוהי קריאה בשם ה' שצריכה להביא אותנו לתת לו גודל, בבחינת (ישעיהו מג, כא):

עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ.

ולכן הכל הוא שירה אחת גדולה לקב"ה.

אנחנו נמצאים בחודש תשרי בין ראש השנה ליום הכיפורים. מיד לאחריהם יגיע סוכות, זמן שמחתנו. לכאורה מה אני מדבר על זה עכשיו? הרי אנחנו בעיצומם של הימים הנוראים, וצריך לדבר על העבודה מיראה, ואחר כך נגיע למעבר החד לשמחה! אבל כאן אנחנו לומדים שהכל הוא פנים של אותו הדבר. לגבי הכפרה ביום הכיפורים אומר הפסוק (ויקרא טז, ל):

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ.

ועל פי זה כותב הרמב"ם בכל מקום בו הוא מדבר על הווידוי, שהוא צריך להיעשות "לפני ה'". אך אותה לשון נאמרת גם בחג הסוכות (שם כג, מ):

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

חודש תשרי הוא חודש בו אנחנו מרוכזים במטרה הגדולה הזאת של הקריאה בשם ה', של העמידה לפניו, של ההתמקדות בכך שזה התוכן שצריך למלא את חיינו. זה יכול להתבטא בדין וביראה של הימים הנוראים וזה יכול להתבטא בשמחה ובקרבה של ימי הסוכות. 

אנחנו גם חוגגים היום בר מצווה למיכאל היקר. מזל טוב למשפחת אורבך, להורים ימית ומתי ולכל המשפחה. אתה נכנס היום לעול מצוות, והופך לאחראי על עבודת ה' שלך. הכל מתחיל בראש ובראשונה בהכרה שלך היום כיהודי בוגר, שהתנהלותך בעולם תמיד צריכה להיות "לפני ה'", שמעשיך צריכים תמיד לבטא קריאה "בשם ה'". אני מאחל לך ולכולנו שנזכה שתמיד יהיה שם שמים בפינו.