דיני לולב בשבת

בס"ד

אנחנו יודעים שלולב ניטל מהתורה במקדש כל שבעה ובגבולין רק ביום הראשון, על פי הפסוק. חכמים גזרו שלא ליטול לולב בשבת, משום גזירה דרבה, שמא יטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים, כמו בשופר ומגילה. בתחילה הגזירה היתה רק בשאר הימים, שבהם אין חיוב בגבולין, אבל ביום הראשון נטלו אף בשבת, שהרי אז יש חיוב על כל אדם ואדם ואותו לא ביטלו חכמים, וזהו שאמרה המשנה "לולב ששה ושבעה". 

אמנם, זה היה רק בזמן שבית המקדש היה קיים, אך לאחר מכן, נהגו שלא ליטול לולב בשבת אפילו ביום הראשון, משום בני הגולה שלא היו בקיאים בקידוש החודש, ואז אולי אין זה היום הראשון, ולא חילקו.

משחרב המקדש תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל בגבולין כל שבעה, אבל יוצא שהשנה אנחנו לא מקיימים את המצווה מדאורייתא בכלל, אלא רק דרבנן. יש שרצו לחדש על פי דברי הרמב"ם בפיהמ"ש שקדושת המקדש היא בכל ירושלים, שגם היום המצווה שם דאורייתא, ויש לזה כמה נפקא מינות לגבי פסולי היום הראשון שאולי נוהגים שם גם בשאר הימים, וכן לגבי אפשרות לקיום המצווה מדאורייתא גם בימי חול המועד, מה שיכול להיות משמעותי בעיקר השנה. אולם, לא ראינו שנהגו להקפיד על כך.

מה דין המינים עצמם בשבת כשאין נוטלים אותם? הרמ"א (תרנח, ב) מביא את דברי הר"ן שאסור לטלטל את הלולב בשבת, שהוא מוקצה כאבן, שהרי אין לו כל שימוש. ממילא, משמעות הדבר שאף לצורך גופו ומקומו אסור. 

הדין הוא זהה גם לערבות והדסים מאותו הטעם, אבל לגבי האתרוג מביא הרמ"א את דברי המהרי"ל שמותר לטלטל אותו כי ראוי להריח. בסימן תרנג פסק השולחן ערוך שהדס של מצווה אסור להריח כי הוקצה למצוותו ועיקר ייעודו הוא לריח, אבל אתרוג שעומד לאכילה, לא הוקצה לעניין להריח בו. אמנם, פסק שאין להריח מחמת ספק אם ניתן לברך עליו "הנותן ריח טוב בפירות" כשהוקצה למצווה. אבל גם על זה ניתן להתגבר על ידי ברכה על פרי אחר. ולכן יש אחרונים רבים שסוברים שאין להריח גם אתרוג של מצווה, ולכן גם אין לטלטל אותו בשבת, ויש שכתבו שכיוון שאנו מקפידים עליו שלא ייפגם, יש לו גם דין מוקצה מחמת חסרון כיס. אמנם, יש שכתבו שכיוון שמותר להריח בו, ובייחוד בשבת שאין מקיימים בו מצווה, הוא אינו מוקצה בשבת כפשט דברי הרמ"א.