ראש השנה - זכרון תרועה

בס"ד

ראש השנה, שאנו עומדים בפתחו, מוזכר בתורה בשני מקומות - בסדר המועדות שבפרשת אמור, ובסדר המוספים שבפרשת פנחס. הניסוחים קצרים ודומים, ובכל זאת יש ביניהם הבדלים. בפרשת אמור נאמר (ויקרא כג, כד):

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.

בפרשת פנחס כתוב (במדבר כט, א):

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.

חז"ל עמדו על כך שבפסוק בפרשת אמור נאמר "זכרון תרועה", בעוד שבפסוק שבפרשת פנחס נאמר "יום תרועה". המשנה במסכת ראש השנה אומרת (ד, א):

יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה.

ובגמרא שם אמרו (כט, ב):

מנה"מ? אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר "שבתון זכרון תרועה", וכתוב אחד אומר "יום תרועה יהיה לכם"! לא קשיא: כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות בחול.

יש פעמים שתוקעים בראש השנה ויש פעמים שרק מזכירים את התקיעות אך אין תוקעים בפועל, וזה - כמו השנה - כשראש השנה חל בשבת. 

אמנם, הגמרא מקשה על כך:

אמר רבא: אי מדאורייתא היא, במקדש היכי תקעינן? ועוד, הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי!

ולכן מסיקה הגמרא כידוע:

אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה, דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברה"ר. והיינו טעמא דלולב, והיינו טעמא דמגילה.

אלא שמלבד העובדה שהדבר נאמר בדרך דרשה ועדיין יש להבין את הפשט, דרשה זו נדחתה, ונפסק שהסיבה שאין תוקעים בר"ה שחל בשבת היא גזירת חכמים שמא יטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים.

הרמב"ן אומר שבפשט אין הבדל בין "יום תרועה" ל"זכרון תרועה" - "יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם". אלא שבעל הכתב והקבלה מעיר שאם כן, שהפירוש הוא "תרועה שעל ידה נזכרים לפני ה'" אז היה צריך להיות כתוב "תרועת זיכרון" (= תרועה של זיכרון, שמזכירה אותנו), כמו "אבני זיכרון" באפוד, וכד'. אבל הכתוב אומר "זכרון תרועה" שפירושו זיכרון של תרועה, כלומר, כביכול ה"מעשה" כאן הוא הזיכרון.

וזה בכלל לא מובן - סדר המועדות בפרשת אמור עוסק במצוות היום של המועדים, ואילו סדר המוספים שבפרשת פנחס עוסק בקרבנות המוסף, ומזכיר חלק ממצוות היום ב"דרך אגב". למשל, סוכה ולולב אינם מוזכרים בפרשת פנחס, אלא רק בפרשת אמור. כאן, לגבי מצוות היום של ראש השנה - השופר, התהפכו היוצרות - בפרשת פנחס דווקא נאמר "יום תרועה", ובפרשת אמור מדובר בעיקר על זיכרון! מה פשר הדבר?

נראה לומר, על פי דברי בעל הכתב והקבלה הנ"ל, שאדרבה - זה מה שרוצה התורה ללמד אותנו: מצוות היום העיקרית בראש השנה אינה השופר אלא הזיכרון! כך כינו חז"ל את ראש השנה - "יום הזיכרון". מה עם השופר? אם נמשיך באותו כיוון, נגיע למסקנה שהשופר, שהאיזכור העיקרי שלו הוא בפרשת פנחס, שייך בעצם למצוות הקרבנות. וכך באמת נאמר בירושלמי (ראש השנה ד, א):

תני רבי שמעון בן יוחי: והקרבתם – במקום שהקרבנות קריבין.

ואכן, כך אנחנו מסיימים את ברכת שופרות:

וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ, כִּמְצֻוָּה עָלֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ, עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ מִפִּי כְבוֹדֶךָ, כָּאָמוּר: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם, וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל עוֹלוֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם...

כלומר שהשופר הוא חלק מעבודת הקרבנות במקדש, כפי שהוא מופיע בהקשר של פרשת המוספין.

מה משמעות מצוות היום הזאת של הזיכרון? וכיצד שייך השופר למצוות הקרבנות? הרי את מצוות השופר אנחנו מקיימים לא רק במקדש!

נתחיל מהסוף - מי שיתבונן בנוסח ברכת שופרות שבמוסף של ראש השנה, ובפסוקים המובאים שם, יראה שכמעט כולה עוסקת לא בתקיעת השופר שלנו, אלא בהתגלותו של הקב"ה שמתבטאת פעמים רבות בשופר. כל עניינה של הברכה הזאת היא התגלותו של הקב"ה. היא אף פותחת במילים: "אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם" וכו' - ואז פסוקי התורה על קול השופר במעמד הר סיני. ומסיימת בבקשה: "תקע בשופר גדול לחירותנו" וכו', כשקודמים לזה הפסוקים מהנביאים על שופר הגאולה. 

"יום תרועה" פירושו יום של התגלות. התגלות של מלכות ה' בעולם, של נוכחותו. הגמרא אומרת (ראש השנה יח, א):

'דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' (ישעיהו נה, ו)... אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.

ר"ה הוא הפתיחה לימים אלה בהם "המלך בשדה". הוא מצוי, הוא קרוב, הוא גלוי. זוהי שעת רחמים, ומאידך גם שעת משפט, אך מעל לכל זוהי שעת התגלות, שמתבטאת בשופר. כל עניינה של עבודת הקרבנות והמקדש הוא מקום שמאפשר את התגלות השכינה - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ולכן שופר ההתגלות שייך ישירות לגילוי השכינה שבמקדש, ולכן "יום תרועה" נכתב בפרשת פינחס העוסקת בעבודת המקדש במועדים.

אמנם, מצוות היום היא זיכרון, כפי שנאמר בפרשת אמור. מהו הזיכרון? בפרשת האזינו שנקרא בשבת שובה נאמר (דברים לב, ז):

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר.

ההקבלה מלמדת שזיכרון = התבוננות, תשומת לב. ראש השנה הוא יום שבו נדרש מאיתנו לעצור רגע ממהלך החיים ולהתבונן בעצמנו, בדרכנו, בעבודת ה' שלנו, במציאות הרוחנית שבעולם, דברים שלצערנו במרוצת החיים פעמים רבות נשחקים ונדחקים הצידה. הנצי"ב מסביר בהעמק דבר את לשון הפסוק באמור: "יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה", ששונה מהלשון במועדים האחרים "ביום הראשון שבתון" וכד', ואומר שכאן אין מדובר רק על מלאכה, אלא:

על זה הקדים הכתוב "יהיה לכם שבתון", ולפי משמעות הלשון הכוונה - תקחו לכם איזו שעה שבתון מכל מלאכה וענין, רק לחשוב בענין היום שהוא "זכרון תרועה".

על מנת להגיע להתבוננות של "זיכרון" צריך קודם כל לעצור "שבתון".

אנשים רבים בעולם עוברים את הימים האלה ללא כל התבוננות. הם חולפים על פני ימים בהם המלך קרוב ומצוי, ימים שמבחינה רוחנית אינם דומים כלל לימים שקדמו להם, ואינם חשים כל שינוי. מדוע? כי הם לא מתבוננים, כי חסר ה"זיכרון". הקב"ה מתגלה אך ורק למי שמתבונן ומבקש אותו. שמעתי פעם מהרב מתתיהו סלומון זצ"ל, שכאשר עמד משה וראה את הסנה בוער באש, התורה מדגישה (שמות ג, ג):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה.

כלומר, משה אינו עובר הלאה, אלא נותן את דעתו להתבונן במעשה. ועל כך נאמר (שם ד):

וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.

הקב"ה קורא אל משה ומתגלה אליו רק לאחר שהוא סר לראות - התבונן בדבר, והקדיש לו תשומת לב. בלי זה, לא היתה ההתגלות. 

אם כן ההתגלות היא תוצאה של הזיכרון. המצווה עלינו היא הזיכרון, והקב"ה מגלה עצמו אלינו. תקיעת השופר שלנו באה לבטא את הזיכרון שלנו ("זכרון תרועה"), ולאפשר התגלות, ואז אפילו אם אין אנחנו נמצאים במקדש ממש, ואפילו אם הוא חרב, הרי שיצרנו לכאורה מציאות של מקדש, מציאות של התגלות. כך אומרת הגמרא בראש השנה - "שופר כיוון דלזיכרון קאתי, כבפנים דמי" - השופר, מאחר שהוא בא לזיכרון, הרי שהוא נחשב כעבודת פנים במקדש, כי הזיכרון מביא לרמה הגבוהה ביותר של הקירבה וההתגלות.

יהי רצון שנזכה שהקב"ה ישמע קול תרועת עמו ישראל ברחמים.