פרשת שמיני - ייסורין של אהבה

בס"ד

לאחר האסון של מותם של נדב ואביהוא אומר משה לאהרן (י, ג):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

הקב"ה אמר שהוא יתקדש על ידי קרוביו, כלומר האנשים במדרגה הגבוהה ביותר של הקרבה אל הקב"ה. כיצד הקב"ה מתקדש במותם של הקרובים אליו? ההבנה המקובלת כאן, המובאת למשל ברש"י על פי המשך הפסוק - "ועל פני כל העם אכבד", היא שזה בא ללמד את העם שאם הצדיקים נענשים בחומרה על חטאיהם, קל וחומר שאסור לשאר העם לסטות מדבר ה'.

הפירוש הזה מתמקד במסר שיש במיתתם של קרובי ה' לאחרים שרואים זאת, אבל מה לגביהם עצמם? כיצד אנחנו מסבירים את החומרה והמחיר שמשלמים הצדיקים? אולי אפשר להסביר זאת על פי רעיון שמצאנו בגמרא בברכות (ה, א):

אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג, מ): "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'"; פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה, שנאמר (תהלים צד, יב): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ". ואם תלה ולא מצא - בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר (משלי ג, יב): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ".

הגמרא מביאה שלושה הסברים לייסורים שבאים על האדם - הראשון הוא לפשפש במעשיו, אולי הוא נכשל בדבר מסוים והייסורים נועדו לעורר אותו לתקן את זה. אם הוא לא מצא שום דבר שעליו לתקן (איך זה יכול להיות?), הוא צריך לבדוק האם הוא מבטל תורה ולתקן את העניין הזה. אם גם בזה הוא לא נכשל, המסקנה היא שמדובר ב"ייסורין של אהבה", שהרי הפסוק אומר שהקב"ה מוכיח דווקא את מי שהוא אוהב. 

מדוע הקב"ה מביא ייסורין ומכאובים דווקא על אלה שהוא אוהב? רש"י מסביר:

יסורין של אהבה - הקדוש ברוך הוא מייסרו בעולם הזה בלא שום עון, כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו.

הקב"ה רוצה בטובת אוהביו, ולכן הוא רוצה לתת להם כמה שיותר שכר בעולם הבא. מאחר שאין לתת שכר בחינם, הוא מייסר אותם בעולם הזה כדי שהם יצברו "יתרת" זכויות גדולה יותר לעולם הבא. אלא שמספר מפרשים הקשו על הסבר זה - האם אדם שרוצה לתת מתנה לחברו או להיטיב אתו, יאמר לו שעל מנת לזכות בכך הוא צריך להכות אותו קודם? קושיה נוספת שהקשו על הדברים, שבשלב הראשון כתוב שהאדם צריך לפשפש במעשיו ולבדוק אם יש בהם פגם. אם הוא לא מצא, עליו לתלות בביטול תורה - האם זו לא עבירה? מדוע זה לא כלול בשלב הראשון?

הרב קוק עונה על השאלה השניה כך (עין איה שם, אות ל):

נראה דכוונת הענין הוא, דבאמת חיוב שקידת התורה א"א להיות ניתן ע"י מדה מצומצמת לכל אדם. שהרי יש לכל אדם רשות להיות עוסק במשא ומתן, ולקנות נכסים וקנינים אפי' יותר מדי הכרח סיפוקו, ואין בזה משום ביטול תורה. אלא שיש אדם שיש בו תכונות שלפי מדרגת נפשו ראוי לתקנם, ותיקונם הוא דוקא ע"י תורה. כי התורה מכשרת את האדם להיות צדיק וישר. ולפי אותה המדה שמוטל עליו מצד טבע נפשו לתקן את מדותיו, עליו לעסוק בתורה כדי שיתקן עצמו ע"י התורה. ואם הוא מתרשל בזה, אז ההכרח להביא עליו יסורין, שהם ממתקין את המדות. 

הרב מסביר שבעניין ביטול תורה קשה לדבר על "עוון". תלמוד תורה הוא מדברים שאין להם שיעור - אדם עסוק בפרנסתו, בעשייה בתחומים אחרים, ולכן הוא אינו פנוי להקדיש זמן רב לתלמוד תורה. הוא חייב לקבוע עתים לתורה, אך אין כאן מידה מסוימת שאם הוא פוחת ממנה אפשר לומר שהוא עבר על "ביטול תורה". אם כן, מה כוונת הגמרא שעליו לתלות בביטול תורה? 

אלא שכאן נכנסים האיזונים שכל אדם עושה בחייו. נכון, זה לגיטימי לעסוק בדרך ארץ ולהקדיש ללימוד תורה כמות קטנה יותר של הזמן, אבל מי אמר שזוהי הדרך הנכונה בשבילך? אולי אתה צריך להתבונן קצת יותר לעומק בסדרי העדיפויות שלך, במצב הרוחני הכללי שלך, בכיוון אליו החיים שלך הולכים בדרך הנוכחית שלך, ולשנות את האיזונים? אולי ממך נדרש להקדיש נתח גדול יותר מזמנך ללימוד התורה, ואם אינך עושה זאת יש בכך "ביטול תורה", אפילו שאי אפשר לומר שעברת שום עבירה? 

הייסורים גורמים לאדם לעצור ולהתבונן פנימה לעומק, ולשאול שאלות לא רק ברמת המעשים, אלא שאלות יותר כלליות ברמת הדרך, סדרי העדיפויות והאיזונים המרכיבים יחד את דרכו בחיים. זאת ההתבוננות שנדרשת כאן מן האדם. מכאן ממשיך הרב ומסביר מהם "ייסורין של אהבה":

היינו למתק את מדותיו במדה כזו, שאין בידו למתקן בלא יסורין ולזכות לשלמות יותר עליונה, וזהו רק מאהבת השי"ת להעלותו במעלה גדולה יותר מתכונתו בתחילת היצירה. 

אם אמרנו שהייסורים באים להגיד לאדם שהוא מסוגל ליותר, הרי שאלה הם ייסורין של אהבה. הם באים לאפשר לאדם לחשוף יכולות ועוצמות פנימיות שלא היו זמינות לו ללא הייסורים. לצערנו, אנחנו רואים לא מעט מקרים של אנשים שעברו אסונות קשים, ומתוך כך התעלו והתרוממו לעשיה מעוררת השתאות שנבעה באופן ישיר מתוך האסון ומתוך הצרה שעברה עליהם. מרים פרץ וידידיי משפחת אביבי שהזכרתי כאן לפני מספר שבועות, הן שתי דוגמאות מיני רבות לכך. וכך אמרה רונה רמון ז"ל בהרצאה "למה אני?" בחוג התנ"ך בבית הנשיא:

לאבל אין מספר - הוא תמיד יהיה איתנו. ההתמודדות מובילה לשאלות קשות, למה? התהיות הובילו אותי להגשים חלום וללמוד איך לצמוח מתוך המשבר. יד הגורל מכה בכולנו ומה שנותר לנו היא הברירה - איך אנחנו בוחרים לקום ואלו צלילים אנחנו בוחרים להשמיע בעולמנו. אינני רואה את עצמי כאיוב ואפילו שמי, רונה, מעיד על כך. היום אני שמחה וגאה להודות שאני מגשימה חלומות וגורמת להרבה אנשים בדרך לחייך.

איננו יודעים ואיננו מבינים את הסיבות המביאות לייסורים, אבל הגמרא אינה עוסקת בזה. היא שואלת את השאלה של רונה רמון - מה יבחר האדם לעשות כשבאים עליו ייסורים? "את אשר יאהב ה' יוכיח" - אלו כוחות גלומים ראה הקב"ה דווקא בך? אלו עוצמות נקראות לצאת אל הפועל בעקבות הטלטלה שטלטל אותך? 

אנחנו נמצאים היום בסיום פרק נוסף במלחמה הארוכה שאנחנו נמצאים בה בשנתיים וחצי האחרונות. איננו יודעים מה יהיו תוצאות הפרק הזה, ואיך ימשיכו הדברים. אנחנו לא עוסקים פה במדינאות, ביטחון או פוליטיקה - נשאיר את זה למומחים. אנחנו צריכים דבר פה על המסקנות שלנו כאנשי תורה ואמונה.

כמו בכל חלקי המלחמה הזאת, יחד עם הניצחונות וההישגים וההשגחה שאנחנו רואים, בוודאי שיש פה גם ייסורים - ייסורים לאומיים, ובתוכם הרבה מאד ייסורים אישיים של הרבה מאד פרטים בעם. איננו יודעים חשבונות שמיים, אבל ברור שהדבר מטיל עלינו את החובה להתעורר, כפי שאומרים לנו חז"ל - לפשפש במעשינו, לתלות בביטול תורה במובן של סדרי העדיפויות שלנו, וגם במובן של ייסורים של אהבה, שבאים לרומם אותנו ולחשוף בנו כוחות גדולים שלא ראינו קודם לכן. כך או כך - הייסורים קוראים לנו להתחזק. 

ב"ה חזרנו לבית הכנסת, ובית הכנסת חוזר לפעילות סדירה. מבחינתנו זה הזמן להתחזק פנימה - בתפילות, בלימוד התורה - יש כאן מגוון של שיעורים מדי שבוע שניתן להצטרף אליהם, בהארת פנים והתעניינות בין החברים - יש גם חברים שכבר אינם יכולים להגיע לבית הכנסת, בסיוע לפעילות בית הכנסת מי שיכול. ב"ה יש רבים שעושים את זה בקהילה, ותמיד ניתן להמשיך ולחזק.

ובזכות זה נזכה למה שכותב הרמב"ם בהלכות תעניות "וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם", בע"ה.