יום הכיפורים - הכרה במדרגתנו האמיתית

בס"ד

אחד החלקים המרכזיים בתפילת יום הכיפורים הוא הווידוי. כבר ממנחה של ערב יום הכיפורים התחלנו לומר ווידויים ונמשיך בכל תפילה עד נעילה - כיחידים בסוף תפילת עמידה, וכציבור בחזרת הש"ץ. מה צריך לומר באותם וידויים? הגמרא במסכת יומא מביאה מספר דעות, אחת מהן (פז, ב): 

רב המנונא אמר: "אלקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. יהי רצון מלפניך שלא אחטא, ומה שחטאתי מרוק ברחמיך אבל לא על ידי יסורין".

אנחנו נוהגים לחתום את הווידוי שלנו בתפילה זו (בשינויי נוסח קלים), וזו נראית באמת הסיומת המתאימה ביותר לסדר הווידוי. לאחר שפירטנו את החטאים אחד לאחד במהלך הווידוי, נראה שהאדם עומד מול מציאות בעייתית מאד - מסתבר שהוא מלא בחטאים, פגמים וקלקולים. כל כך מלא, שלא נראה שיש בכלל דרך לתקן את זה. איך זה מעמיד אותו בסיכומו של דבר מול הקב"ה? בידיים ריקות לחלוטין - "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה"!

ראיתי פעם בשם הרב נבנצל שליט"א, שאמר שיש הבדל בין לימוד מחשבה ללימוד מוסר. בלימוד מחשבה אנחנו לומדים על לאן צריך וניתן להגיע. בלימוד המוסר אנחנו לומדים על איפה אנחנו נמצאים עכשיו. זה מה שבעצם עושה לנו הווידוי ביום כיפור - אם ראש השנה היה יום של שאיפות גבוהות, של הכרזות, של "מחשבה", יום כיפור הוא יום של "מוסר". הוא מציב בפנינו מראה חדה, והמראה שניבט ממנה אינו מלבב במיוחד, מה שממלא אותנו בושה.

מה עושים עם זה? בווידוי אנחנו נותנים דין וחשבון על מעשינו, והנה מתברר שאין לנו שום אפשרות מציאותית לתקן את הדברים בפועל. אנחנו והקב"ה יודעים היטב שהחל ממחר בבוקר נחזור לאותם דברים. אז מה המטרה בכלל של הווידוי הזה? מס שפתיים?!

כמו שראינו בתפילתו של רב המנונא, ישנו דבר אחד שהווידוי כן יוצר בנו, והוא הבושה. איזו תועלת יש בבושה הזאת? כבר הבאנו כאן פעם את דברי חז"ל שמפליגים מאד בכוחה של מידת הבושה (ברכות יב, ב):

ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו - מוחלין לו על כל עונותיו.

זה באמת נפלא - הבושה מביאה בסופו של דבר לכפרה על כל העוונות! איך זה עובד? הרי לא תיקנו! הבאנו את הסברו של המהר"ל על זה (נתיבות עולם, נתיב התשובה פרק ה):

ודבר זה צריך טעם - למה הבושה מכפר ומוחלין לו על כל עוונותיו? אבל דבר זה מופלג בענין הבושה. כי פירשו דבר זה - כאשר האדם מתבייש מן החטא, מורה שהוא מסלק עצמו ומרחיק עצמו מן החטא לגמרי. שכל בושה שהוא מתבייש מדבר - מרחיק עצמו ממנו... לכך מוחלין לו החטא מאחר שהוא מרוחק מהחטא.

הבושה מורה על ריחוק פנימי עמוק מהחטא, כאילו האדם אומר: "אינני מסוגל כלל להעלות על דעתי שהעזתי לעשות דבר שכזה", ובזה הוא מנתק את הקשר בינו ובין החטא. גם אם אני לא מצליח בפועל לתקן, עצם הסלידה שאני חש מהחטא, עצם הצער שיש בי על כך שאני עדיין נכשל בזה, עצם הבושה שממלאת אותי על כך, מרחיקה אותי מכל זה. כמובן, ניתן להגיע לכך רק מתוך ווידוי אמיתי וכן. ללא זה, יש כאן מעין השלמה עם החטא. הווידוי מעמיד אותי מול הכשלונות, ושואל אותי מה יחסי אליהם. חלק גדול מהם דרך התיקון אולי חסומה ומעל לכוחותיי. אם כן, נשארו שתי אפשרויות - או לומר שאני אדיש לכל זה, או לומר שאני מתבייש ורוצה לעשות כל מה שביכולתי כדי להתנתק מאותה דרך. יש לתחושה הזאת משמעות עצומה כפי שהסביר המהר"ל.  

ובכלל, עצם ההכרה של האדם בפער שבין איפה שהוא ראוי היה להיות לבין המציאות, עצם העמידה לפני ה' מתוך כך "ככלי מלא בושה וכלימה" - יש בה חוויה מטהרת ומזככת. היא סודקת את הבטחון והאדישות שלנו. היא מזעזעת את השאננות בה אנחנו חיים כל השנה. היא ממוססת את הגאווה והזחיחות ושוברת את אטימותו של הלב. 

וזו בעצם המטרה - הרב קוק מדבר באורות התשובה על התסכול הגדול שנובע מתוך הפער הבלתי ניתן לגישור שקיים בין השלמות המוסרית והרוחנית למציאות האנושית (ה, ו):

החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות, והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל, וכמה כחו חלש לכון מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור! ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכלתו כלל?

מה הפתרון? ממשיך הרב ומסביר:

לזאת התשובה היא טבעית לאדם, והיא משלימתו. אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר - אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות. והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת.

הדרישה מן האדם אינה שיהיה שלם ללא פגם, אלא שלמותו היא ב"עריגה והחפץ הקבוע אל השלמות", המאמץ המתמיד להשתפר, לתקן עוד משהו, לעלות עוד שלב. אדם שנמצא במסלול כזה, הוא שלם, אף על פי שישנם עוד דברים רבים שלא תיקן. 

על מנת להגיע לכך ולהניע תהליך של תיקון, נדרשת אותה עמידה לפני ה' "ככלי מלא בושה וכלימה". יש להכיר עד כמה אנחנו חסרים ופגומים, כמה יש לנו לשפר ולתקן. עצם ההכרה בפער הזה פותחת בפנינו את הפתח לאותו תיקון הדרגתי, שלב אחרי שלב, שהוא עצמו השלמות הנדרשת מאתנו.

"לְמַעַנְךָ אֱ-לֹהֵֽינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָֽנוּ. רְאֵה עֲמִידָתֵֽנוּ דַּלִּים וְרֵקִים"