סוכות - שמחה מתוך נתינה

בס"ד

שמחת מצווה - שמחת נתינה

לגבי מצוות שמחה ביום טוב כותב הרמב"ם (הלכות שביתת יום טוב ו, יח):

וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר הענים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לענים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרשׂו, ועל אלו נאמר (הושע ט, ד): "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם". ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג): "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם".

שמחה שאין בה נתינה אינה מוגדרת כשמחה של מצווה אלא "שמחת כרשׂו", כלומר שמחת הבטן בלבד. לכאורה אותה שמחת בטן היא המצווה, שהרי כפי שראינו בהלכה הקודמת כתב הרמב"ם שהשמחה לאנשים היא בבשר ויין - זו לא שמחה רוחנית אלא הנאה גופנית! אלא שזו בדיוק הנקודה אותה מדגיש הרמב"ם - ההנאות הגופניות שבשמחת יום טוב אינן מטרה, אלא אמצעי להביא את האדם למצב רוח טוב והרגשת שמחה. השמחה הזאת צריכה לשרת מטרה רוחנית וערכית גבוהה יותר. זו צריכה להיות "שמחת מצווה", ולא להישאר רק ברמת "שמחת כרשׂו". 

הדרך להפוך את ההנאה והשמחה ל"שמחת מצווה" עוברת דרך הנתינה. כל עוד האדם נשאר בגבולות עצמו, אפילו בגבולות משפחתו, הרי שלא יכולה זו להיות שמחה של מצווה, וזה נשאר בגדר הנאה צרכנית. רק כאשר האדם מרים את מבטו ממעגלו המצומצם, חש בצורך של האחר ונענה לו, אפשר להגדיר זאת כשמחה של מצווה.

מעבר לשאלה הערכית - האם השמחה נשארת במעגל המצומצם או הופכת לאמצעי למשהו ערכי יותר, הרמב"ם גם מבהיר נקודה פנימית יותר בנפש האדם. כלל גדול קבע הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק שהתענוג הנפשי-הרוחני גדול לאין ערוך מכל תענוג גופני. הוא מבאר את הדברים כאשר הוא מדבר על השכר בעולם הבא שהוא שכר רוחני בלבד, אבל זה דבר שניתן לראות גם בעולם שלנו, כשרואים אנשים משקיעים מאמצים גופניים אדירים ומדירים שינה מעיניהם על מנת להשיג כבוד או תחושת סיפוק כזאת או אחרת. הם מוותרים על תענוג גופני על מנת להשיג תענוג נפשי. על אחת כמה וכמה שהדבר נכון כאשר מדובר בתענוג רוחני.

יש לנו דוגמה מצוינת לוויתור שכזה שקשור לסוכות. הגמרא במסכת ראש השנה (יא, א) מחשבת שביקור המלאכים אצל אברהם אבינו ובשורת לידת יצחק התרחשו בסוכות. סיפור הרקע לביקור המלאכים אצל אברהם ידוע - אברהם חולה ביום השלישי למילתו, והקב"ה בא לבקרו (בראשית יח, א):

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

ומסביר רש"י שם:

כחום היום - הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים.

גופנית אברהם אינו מרגיש טוב והקב"ה רוצה לתת לו מנוחה. אבל המנוחה הזאת באה על חשבון הנתינה של אברהם בהכנסת אורחים. חסרון זה מכאיב לאברהם אבינו ומצער אותו הרבה יותר מהצער הגופני שבכאבים שבעקבות המילה. אברהם מוותר על המנוחה ובלבד שלא לוותר על הכנסת האורחים. הם דברי הרמב"ם - ההנאה הרוחנית גדולה מההנאה הגופנית. למיטב ידיעתי, זהו האירוע הראשון הידוע לנו שהתרחש בסוכות ומרכזו - נתינה. הכנסת האורחים של אברהם אבינו למלאכים, ראיית האחר לפני ראיית עצמו - זה היה ה"זמן שמחתנו" שלו. 

אברהם נותן לכך ביטוי נוסף. כאשר הוא מזמין את המלאכים הוא אומר להם (שם ה):

וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם.

לכאורה הוא היה צריך לומר 'ואתנה פת לחם'. הוא משתמש בלשון 'וְאֶקְחָה' לומר שגם הוא מחשיב את עצמו כמי שבאמת מקבל ונהנה במעשה הנתינה הזה. הוא מבטא בכך את אותה תפיסה - אני לא רק מכניס אורחים כי אני עושה לך טובה, אדרבה - זוהי הזכות הכי גדולה עבורי. יש אמרה בשם רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, שאמר: "הצרכים הגשמיים של חברי, הם הצרכים הרוחניים שלי" - בכל פעולה כזאת של נתינה, יש התעלות רוחנית שלי, שבה, בסופו של דבר, אני הוא הנהנה האמיתי.

כל מי שיצא לו לעסוק בנתינה בהזדמנות כזאת או אחרת, מי יותר מי פחות, חווה את תחושת השמחה והרוממות הנלווית לנתינה, גם אם זאת היתה כרוכה במאמצים ובהקרבה של הנוחות והתענוג האישי. מי שנועל את חצרו ואינו עוסק בנתינה ממלא אולי את בטנו, אבל נשמתו ופנימיותו נשארות ריקות וחלולות. שמחה אמיתית, כזאת שממלאה את האדם כולו ומרוממת אותו, יכולה לבוא רק מתוך נתינה.

דרך החסידות שנהג בה

התורה אינה מסתפקת בציון העובדה שאברהם משתוקק להכניס אורחים ביום השלישי למילתו, אלא מאריכה מאד בתיאור האירוח, ומקדישה לכך 7 פסוקים (יח, ב-ח), ומהפסוקים האלה אנחנו צריכים ללמוד על אופן הכנסת האורחים של אברהם. 

כידוע, תגובתו של אברהם להופעתם של 'שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים' היא (יח, ג):

וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

רש"י מביא שני פירושים מדברי חז"ל, השני הוא:

ויאמר אדני אם נא וגו'... קודש הוא - והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים.

לפי הפירוש הזה, אברהם פונה אל הקב"ה, שבדיוק מדבר אתו, ומבקש ממנו להמתין כי הגיעו אורחים. 

זה נשמע קצת מפתיע - תארו לכם שאתם באמצע פגישה עם ראש הממשלה, פגישה שלא יוצא להגיע אליה בכל יום, ופתאום באמצע הפגישה אתם מזהים שלושה אנשים זרים, וקוטעים את ראש הממשלה באמצע משפט ואומרים לו: "סליחה, אתה יכול לחכות קצת? הגיעו אנשים אחרים". עם כל הכבוד לאורחים, זה נראה קצת מוגזם, ואפילו חצוף לעשות דבר כזה! אני לא יודע מה אתכם, אני בדרך כלל באמצע פגישה (עם כל אדם, לא עם ראש הממשלה) לא עונה לטלפון, או באמצע שיחה לא עונה לממתינות. זה נראה לי לא כל כך מכובד כלפי האדם אתו אני מדבר כרגע. כיצד, אם כן, מרשה אברהם לעצמו לשים את הקב"ה בכבודו ובעצמו על "ממתינה"?

הגמרא מסיקה מכאן מסקנה בלתי נמנעת, אבל קשה להבנה (שבת קכז, א): 

אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב 'ויאמר א-דני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר' וגו'.

הגמרא שם אכן ממשיכה ואומרת שבדיוק בנקודה הזאת נבדל הקב"ה מבני אדם, שאינם מקבלים בהבנה יחס שכזה, ולכן הדוגמה שהבאתי קודם אינה מתאימה. אבל אכן יש להבין - גם אם הקב"ה אינו מקפיד, כיצד העז אברהם אבינו לעשות דבר כזה ולקבוע סדר עדיפות שכזה?

הרמב"ם מביא דברים אלה להלכה, כאשר הוא מדבר על מצוות גמילות חסדים, שבכללה מצוות הכנסת אורחים (הלכות אבל יד, ב): 

שכר הלווי מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסידות שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותם ומלוה אותם. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר "וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים". 

לווי האורחים הוא החלק הגדול ביותר במצוות הכנסת אורחים, ועל זה לא נדבר כאן, אבל הרמב"ם אומר שיחסו של אברהם לאורחים כפי שמודגם בפרשה שלנו "הוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסידות שנהג בה". זהו לא מעשה פרטי שלו, אלא "דרך החסידות", אותה קובע אברהם ל"חק". מהו פשר הדרך הזאת ומה מקורה? את זה הרמב"ם אומר לנו במקום אחר. כאשר הוא מדבר על דרכי איזון המידות הוא מסכם ואומר (הלכות דעות א, ה-ז):

ומצוין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר (דברים כח, ט): 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו'. כך למדו בפרוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון - אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום - אף אתה היה רחום... ולפי שהשמות האלו שנקרא בהן היוצר הן הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו 'דרך ה''. והיא שלימדה אברהם אבינו לבניו, שנאמר (בראשית יח, יט): 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה''.

החק שחוקק אברהם, "דרך החסידות שנהג בה", בעצם אינה דרכו שלו, אלא היא 'דרך ה'' אותה היטיב לקיים בעצמו ולהנחילה לבניו ולביתו אחריו. כאשר אדם מכניס אורחים, הוא בעצם מתדמה לקב"ה, מקור החסד, והולך בדרכיו.

אין זה מקרה שאברהם אבינו, עמוד החסד, הוא המקור והיסוד של עם ישראל, והוא זה שנבחר לקרוא בשם ה' וללמד את העולם על קיומו. כפי שהרמב"ם מדגיש בסוף מורה הנבוכים, התכלית של ידיעת ה' היא ההליכה בדרכיו, וממילא הדברים כרוכים זה בזה - מייסד אומתנו, העם שהקב"ה בחר להוביל את האנושות כולה להכרה במלכותו, הוא בראש ובראשונה איש חסד, שמבטא יותר מכל במעשיו את המימוש הגדול של האידיאל של ההכרה בקב"ה ובנוכחותו בעולם - ההליכה בדרכי ה'.

לכן, מאחר שזה היסוד שלנו, אומר הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ט, ג):

מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה שלצדקה.

הרמב"ם לא אומר בשום מקום אמירה שכזאת לגבי האמונה בקב"ה, לפחות לא בפועל. כלומר - יש לו אמירות שעמוק בפנים, ברמה הבלתי מודעת, לכל יהודי יש קשר עמוק לקב"ה (ראה הלכות גירושין ב, כ; הלכות רוצח יג, יד ועוד), אבל בפועל, כל אורחות חייו מתנגדות לכך. אבל לגבי חסד - זה קיים בפועל בכל קהל מישראל מאז ומעולם. זה לא יכול להיות אחרת - זה ב-DNA שלנו מאברהם, וברמה המודעת אפילו יותר מהאמונה בה'. 

לכן הקביעה של אברהם ש"גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה" היא ברורה ומתבקשת - זוהי 'דרך ה'', זוהי ההליכה בדרכיו, ומה משמעותה של הקבלת פני שכינה, אם ברגע שמגיע אורח שזקוק למנוחה, לאכול ולשתות משהו, היא גורמת לי להתעלם ממנו? 

אם נלמד ללכת בדרך זו נזכה להבטחה שמביא הרמב"ם (הלכות דעות שם):

וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר (שם): 'לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו'.

הטוב ביותר והכי מהר

נעמוד כאן על שני דברים נוספים שניתן ללמוד מהכנסת האורחים של אברהם, ועל הנקודה המרכזית המשותפת להם.

המשנה באבות (ה, יט) מציינת שאחת המידות שהיו באברהם אבינו היא "עין טובה". מניין לומדים את זה? באבות דרבי נתן נאמר שזה נלמד מהתיאור אצלנו (יח, ז): 

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.

אברהם מכין לאורחים בשר והוא לוקח לשם כך "בן בקר רך וטוב", כלומר פר משובח ביותר. זה מראה שהיתה לו עין טובה, כלומר שהוא נותן ברוחב לב. באבות דרבי נתן אמרו יותר מזה (פרק מה): 

עין טובה מנין? שנאמר "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר" - בן שלש, "רך" - בן שתים, "וטוב" - בן שנתו.

כלומר, אברהם בעצם שחט שלושה פרים עבור האורחים. מדוע היה צריך שלושה? הרי אף אורח אינו מסוגל לאכול פר שלם! הגמרא (בבא מציעא פו, ב) מסבירה שהוא הכין להם לשונות שזה מעדן משובח, ואם כן היה צריך לשון לכל אחד, ולכן היה צורך לשחוט שלושה פרים. 

זה לכאורה נראה ממש מוגזם - מה היה קורה לו היה אברהם שוחט פר אחד בלבד ונותן להם חלקים אחרים מאותו פר לאכול? זה היה נורא כל כך? בוודאי שלא, אבל אברהם אינו חושב בצורה "חסכונית" כשמדובר באורחים, אלא רוצה לתת להם את המעדן הטוב ביותר. וכך כותב הרמב"ם בסוף הלכות איסורי מזבח כשהוא מדבר על הרמות השונות של איכות השמן למנורה ולמנחות (ז, יא):

שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע, וירחיב ידו, ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה (בראשית ד, ד): "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ".

והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה הטוב. אם בנה בית תפלה - יהיה נאה מבית ישיבתו; האכיל רעב - יאכיל מן הטוב והמתוק שבשלחנו; כסה ערום - יכסה מן היפה שבכסותו; הקדיש דבר - יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר (ויקרא ג, טז): "כָּל חֵלֶב לַה'".

בין אם מדובר בקרבנות לה' ובין אם מדובר על צדקה לעני, האדם הרוצה לזכות את עצמו אינו מסתפק בעצם הנתינה, אלא מקדיש לשם כך את "היפה והמשובח ביותר". כך נהג אברהם באורחיו.

נקודה נוספת שרואים בהכנסת האורחים של אברהם חוזרת ונשנית מספר פעמים בתיאור בפרשה (ב-ז): 

וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.  

לאיפה אברהם כל כך ממהר? החזקוני מסביר שזה היה בגלל שהמלאכים עוד היו צריכים להגיע לסדום באותו יום, כך שהם ממהרים. אבל בפסיקתא במקום נאמר שאברהם היה "זריז ומזרז במצות", ובייחוד כאשר מדובר במעשה חסד. הגמרא במסכת שבת דורשת את סדר האותיות ואת צורת כתיבתן (קד, א): 

גימ"ל דל"ת - גמול דלים. מאי טעמא פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת (מדוע הרגל של האות גימל פשוטה קדימה לכיוון האות דלת)? - שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים.

גומל החסדים תמיד רץ. הוא אינו יושב לו בנחת במקומו ומחכה שהעני יבוא אליו לבקש עזרה, אלא מחפש איפה ניתן לעשות חסד, או במילים אחרות - רודף אחרי החסד, וכשרודפים אחרי משהו - רצים! גם בפרשה הבאה כאשר יחפש אליעזר אשה ליצחק שתתאים לביתו של אברהם, הוא יבחן אותה דווקא בכך שהיא תעשה אתו מיוזמתה חסד שהוא לא בקש (כד, יד): 

הָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה - אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק.

ואכן רבקה מגלה את אותה מידה שאנחנו רואים כאן אצל אברהם (שם יח-כ): 

וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי, וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו.

היא רצה כי היא רודפת חסד.

אברהם אבינו מלמד אותנו כאן דבר חשוב - לא די בעצם העובדה שהאדם עושה חסד, אלא יש לשים לב לאיך עושים את החסד - האם זה נעשה ברצון, בעין טובה, מתוך שמחה וזריזות, או שהאדם מבין שעליו לתת ולעשות חסד, אבל הוא עושה זאת מתוך צרות עין, בחוסר חשק ובכבדות? יש הבדל שמים וארץ בין מעשי החסד האלה. 

תורת חסד

מחר בע"ה נחגוג את שמחת תורה - נסיים מחזור של התורה ב"וזאת הברכה" ונתחיל שוב מ"בראשית". ראינו שהכנסת האורחים של אברהם אבינו היא ההליכה בדרכו של הקב"ה. נוכל לראות זאת התורה כולה, כפי שאומרים חז"ל (סוטה יד, א):

דרש ר' שמלאי: תורה - תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם"; וסופה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויקבר אותו בגיא'.

התורה כולה היא תורת חסד שבה מבקש הקב"ה ללמדנו ללכת בדרכיו. כשאנחנו שמחים בשמחתה של תורה נזכור כי רק שמחה שיש בה נתינה היא שמחה אמיתית, שמחה של מצווה, שמחה של תורה.