שמחת תורה - "אחזנוה ולא נעזבנה"

בס"ד

התכנסות הגוים בחג הסוכות ועיכוב ישראל עוד יום אחד

ידועים דברי רש"י על פי חז"ל על שמיני עצרת (במדבר כט, לה-לו): 

עצרת תהיה לכם - ... לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אומות וכשבאין ללכת, אמר להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם... פר אחד איל אחד - אלו כנגד ישראל, התעכבו לי מעט עוד. ולשון חבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד.

סוכות הוא חג בעל מאפיינים אוניברסליים - בקרבנות המוספים מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות, כך גם בהפטרה של היום הראשון של סוכות קוראים את נבואת זכריה על כך שהגוים ייתבעו לעתיד לבא ולחוג לה' את חג הסוכות, ועל הפורענות על מי שלא יבוא. אין זו שמחה מיוחדת לישראל. בשמיני עצרת אחרי שהם כולם הולכים, הקב"ה מבקש מאיתנו להשאר יום אחד רק אנחנו, כי "קשה עלי פרידתכם". מה משתנה ביום זה של שמיני עצרת, שהופך אותו ליום מיוחד לישראל בניגוד לימי הסוכות? 

במהלך דיון על הדין שהקב"ה עתיד לדון את העולם לעתיד לבא, הגמרא בעבודה זרה מספרת שהגוים מבקשים מהקב"ה שינסה אותם במצווה מסוימת, והקב"ה מציע להם הצעה (ג, א):

מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה!... מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר (תהלים ב, ג): "נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ"... והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי?! (=על אף שפטור - האם הוא מבעט?!)

הקב"ה בוחר את מצוות סוכה לנסות בה את האומות מכיוון שיש להם שייכות אליה ולחג כפי שראינו. הגוים נכשלים במבחן היחס שלהם למצווה ולא בעצם הקיום, שהרי הגמרא עצמה אומרת שבמצב של מצטער גם ישראל פטורים, אלא שהם אינם מבעטים בסוכה כשהם יוצאים ממנה במצב זה.

המשנה בראש השנה (א, ב) אומרת שבחג נידונים על המים. מים הוא הצורך הבסיסי של כל העולם, ובכך תולה נבואת זכריה את שייכותם של האומות בחג הסוכות (יד, יז): 

וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת - וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם.

לכן, הגוים באים על מנת שיזכו למים, לגשם, לחיים. הם מתאספים כולם אל ירושלים "לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת" - איזה מעמד נפלא של קידוש השם! 

אלא שהגמרא בעבודה זרה מראה שגם אם זה מה שהם עושים בפועל, זו לא המטרה לשמה הם באים כפי שמציין השפת אמת (סוכות תרמ"א):

אבל אין כינוס שלהם לשם שמים, רק לקבל כל אחד חלקו והולך לו.

בסופו של דבר, לכל אחד מהם שמגיע לירושלים להשתחוות לה' יש רק מטרה אחת - "לקבל חלקו", להתברך בגשם, ואז הוא "הולך לו", באותו אופן שהוא מבעט בסוכה בדרכו החוצה.

השפת אמת מסביר שבשמיני עצרת בא לידי ביטוי ההבדל שבין האחדות החיצונית של האומות לזו הפנימית של ישראל, על פי המשנה באבות (ד, יא): 

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים.

ההתכנסות של הגוים אינה לשם שמיים אלא לשם עצמם, ולכן "אין סופה להתקיים", כי ברגע שכל אחד השיג את שלו הוא "הולך לו". לעומת זאת, הכינוס של עם ישראל שנעשה לשם שמים "סופו להתקיים", ולכן הוא ממשיך לשמיני עצרת, גם כשנגמר הצורך התכליתי של הדין על המים בסוכות.

מחויבות מלאה

במה מוגדר הכינוס של עם ישראל בשמיני עצרת כינוס לשם שמים? ועוד יש לשאול על מה השמחה הגדולה שלנו ביום הזה, שגם הוא "זמן שמחתנו", ומה ראו לסיים אתה תקופה של כל כך הרבה חגים בעלי משמעויות שונות ורבות כל כך?

בתחילתה של פרשת וזאת הברכה אותה אנחנו קוראים בשמחת תורה, נאמר הפסוק הידוע (לג, ד): 

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.

רש"י במקום מסביר:

תורה - אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה.

כלומר, זוהי התחייבות של עם ישראל לא לעזוב את התורה בה צוו מהקב"ה על ידי משה - זוהי מורשתנו לדורי דורות! דבר ראוי להגיד בתחילת ברכתו של משה ודברי הסיכום שלו לישראל. אבל בנוסף לזה, אם ננסה לרדת לעומקה של התחייבות זו, נראה שבכל אחת מהמילים "מורשה קהלת יעקב" בא לידי ביטוי מאפיין אחר ביחס שלנו ל"תורה צוה לנו משה", שמסבירים לנו טוב יותר את ההתחייבות המוחלטת של "אחזנוה ולא נעזבנה":

"מורשה" - האבן עזרא על הפסוק מסביר כך:

תורה צוה לנו משה - זהו שישא ויאמר דור לדור: כך העתקנו מפי משה ירושה בידינו.

מורשה אומר שהתורה היא נצחית ולא משתנה. בכל דור ודור מוסר אב לבנו את התורה שלמד מהדור הקודם, וכך נוצרת שרשרת המחברת את תורתו של כל דור ל"תורה צוה לנו משה" - אותה תורה מקורית כפי שנמסרה לנו ממשה. הגמרא במסכת סוכה אומרת (מב, א): 

תנו רבנן: קטן היודע... לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע. 'תורה' מאי היא? - אמר רב המנונא: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".

זהו הפסוק הראשון שיש ללמד את הילד מיד כשהוא יודע לדבר. מדוע? כי זה הפסוק המבטא את שרשרת המסירה מדור לדור ואת הקשר לתורה שנמסרה לנו על ידי משה. זהו התהליך שמתחיל מיד כשהאב מתחיל ללמד את בנו.

"קהִלת" - עם ישראל מתואר כאן כקהילה, כגוף אחד. התורה היא גורם שמאחד את כל העם. אם ב"מורשה" דברנו על שרשרת שמקשרת את כל הדורות של עם ישראל בעבר ובעתיד, כאן אנחנו מדברים על דבר שמאחד וקושר את כל חלקי עם ישראל. גם כאשר עם ישראל היה מפוזר בגלויות בכל קצווי תבל, עם קהילות שונות, עם אופי ומנהגים שונים לחלוטין, נשאר תמיד מכנה משותף אחד - התורה. היא זו שהפכה את כל הקהילות השונות הללו, לקהילה אחת עם מכנה משותף חזק מהכל. יהודי מכל מקום בעולם יכול להכנס לכל בית מדרש בכל מקום אחר בעולם, ולמצוא שם את אותה תורה, אותה גמרא, אותו רמב"ם. הוא יוכל מיד להכנס לשיחה, ולהתארח בשולחן שבת אצל כל יהודי אחר.

"יעקב" - הגמרא במסכת סנהדרין אומרת (נט, א):

אמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה" - לנו מורשה ולא להם.

כלומר, שהתורה הונחלה על ידי משה לנו, לעם ישראל, ולא לאומות העולם. התורה מייחדת אותנו ומבדילה אותנו מהם. זוהי: "מורשה קהלת יעקב" דווקא, ולא אחרים.

אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה 

דברנו כאן על שלושה היבטים שונים של התורה, אבל שלושתם נובעים מנקודה אחת מרכזית. כאשר רבי סעדיה גאון רוצה להביא ראיות לכך שהתורה היא נצחית ולא תתבטל, הוא כותב (אמונות ודעות מאמר ג): 

מה שאמרה "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". ועוד כי אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה, וכיון שאמר הבורא שהאומה תעמוד כל עמידת השמים והארץ, מן ההכרח שתעמד תורותיה כל ימי השמים והארץ. 

הפסוק שלנו מורה שהתורה לא תתבטל, אבל מעבר לכך - גורלו של עם ישראל תלוי בגורל התורה, ולכן מאחר שהובטחה לעם ישראל נצחיות, ממילא כך גם לתורה. 

רס"ג טובע כאן ביטוי מפורסם: "אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה" (= תורה שבכתב ותורה שבעל פה) - התורה היא הצורה שלנו, היא מה שמגדיר אותנו וקובע את אופיינו המיוחד. התורה היא היסוד הנצחי והעוגן הקבוע של עם ישראל לדורותיו בכל מקום ובכל זמן. היא הדבר שהחזיק אותנו תמיד בכל הדורות. גם בתקופות שהיינו מפוזרים בכל קצוי תבל, גם כשנושלנו מכל נכסינו החומריים, זהו הנכס היקר ביותר שנשאר אתנו כל הזמן, שמר עלינו, ייחד אותנו ואיחד אותנו. נכס כל כך יקר ומהותי לנו, וודאי שיש לומר עליו: "אחזנוה ולא נעזבנה", כי בלעדיה כל השאר מאבד את משמעותו. 

כאשר אנחנו עומדים בסיום מסכת החגים, כאשר בכל חג עסקנו בעניין אחר ובהיבט אחר של עבודת ה' שלנו, אנחנו חוזרים בסופו של דבר לעיקר, ליסוד, למה שכולל את הכל והכל בא ממנו - התורה, ושמחים בכך שזכינו שוב לסיים אותה ולהתחיל אותה שוב - "אחזנוה ולא נעזבנה".

ואותה אחיזה שמראה פה עם ישראל, היא מורה שכל כינוסנו הוא לשם שמים, ועל זה מבקש הקב"ה מאיתנו שנתעכב עמו עוד יום אחד.