הכנסת מאכל לפיו ללא ברכה

בס"ד

דברנו על מצב בו אדם מברך אבל אז המאכל נופל או שאין אפשרות לאוכלו. היום נדבר על המצב ההפוך - שהכניס מאכל לפיו בלא ברכה. הגמרא אומרת בברכות נ, ב - נא, א:

אמר רב יהודה: שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה - מסלקן לצד אחד ומברך. תניא חדא: בולען; ותניא אידך: פולטן; ותניא אידך: מסלקן! - לא קשיא: הא דתניא בולען - במשקין, והא דתניא פולטן - במידי דלא ממאיס, והא דתניא מסלקן - במידי דממאיס. במידי דלא ממאיס נמי, לסלקינהו לצד אחד וליברך! - תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן; משום שנאמר ימלא פי תהלתך.

ראשית באופן כללי יש ללמוד מכאן שלעולם ראוי לברך את הברכה בפה נקי ופנוי משום "ימלא פי תהילתך", ולכן אין לברך עם מאכל אחר בפה תוך כדי הסעודה, או עם מסטיק וכד'. ויש גם שציינו שהמשמעות של "ימלא פי" היא להגיד את הברכה בפה מלא ולא במלמול וכד'.

לגבי מצב בו הכניס כבר לפה את המאכל, הגמרא מחלקת:

• משקין: בולען.

• מאכל שאינו נמאס אם מוציאים אותו מפיו: יוציא ויברך.

• מאכל שנמאס: מסלק לצד אחד של הפה ומברך.

• 
  

לגבי משקין הטור (סימן קעב) מביא מחלוקת ראשונים, שלר"ח אינו מברך לאחר שבלע, שכיוון שבשלב זה המשקין כבר מאוסים ואינם ראויים לשתיה, אין לברך עליהם. ולדעת הרא"ש מברך ברכה ראשונה לאחר שבלע, אמנם, ההלכה היא שמי ששכח לברך ואכל, שוב אינו מברך לאחר שסיים סעודתו, אבל הרא"ש מסביר שכאן זה שונה כיוון שנזכר בזמן שהמשקה היה בפיו, זה עדיין נחשב עובר לעשייתן.

הבית יוסף הסתפק כיצד לפרש את הרמב"ם ובסופו של דבר הכריע להלכה כר"ח שאין מברכים, אבל הרמ"א חלק וכתב שיש לפסוק כדעת הרא"ש שמברכים. אמנם, המשנה ברורה כתב שדעת רוב הפוסקים כשו"ע שאין לברך.

ובערוך השולחן הביא את דעת הראב"ד שכל זה מדבר במצב שאין לו משקין אחרים וצריך דווקא לשתות מה שבפיו, אבל אם אינו זקוק לזה ויכול לשתות משקים אחרים, עדיף שיפלוט ולא יבלע כלל בלי ברכה, ויברך על המשקים האחרים. וכתב שכן הסכימו האחרונים. ובמשנה ברורה כתב שהמיקל בזה ובולע אין למחות בידו. אך מכל מקום טוב לשתות עוד ולברך, וכך יוצא ידי חובת כל הדעות.

וכתבו האחרונים שזה נכון באופן כללי לכל מי שאכל ושכח לברך ברכה ראשונה, ואפילו הוא בסוף סעודתו, שראוי שיברך ויאכל עוד משהו עם אותה ברכה, ובזה לדעת הראב"ד יוצא ידי חובה בברכה הראשונה למפרע.

וכמובן שכל זה אמור לגבי ברכה ראשונה, אבל בברכה אחרונה בכל אופן מחויב.