פרשת נצבים-וילך - מילת הלב בתשובה
בס"ד
פרשת נצבים, הראשונה מבין שתי הפרשות שקראנו, נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה - לפעמים היא מחוברת לפרשת וילך כמו השנה, ולפעמים לבדה (אם יש שבת בין יום הכיפורים לסוכות). באופן מאד מתאים לימים הללו, כוללת בתוכה פרשת נצבים את פרשת התשובה, בה מספר הכתוב כי כאשר חלילה יתקיימו כל דברי הקללה שקראנו בפרשת כי תבוא, יתבוננו עם ישראל בסיבת הדבר ובעקבות זאת ישובו אל ה'. הפסוק אומר שלאחר שעם ישראל ישובו, הקב"ה יקבל את התשובה ויגאל אותנו מהגלות, והוא יוסיף על כך (ל, ו):
וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.
מה פירוש הדבר שהקב"ה 'ימול את לבבנו'? מסביר הרמב"ן:
ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה הייתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאווה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאווה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאווה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית.
אנחנו רגילים לדבר על בחירה חופשית, בה יש טוב ורע שיש לבחור ביניהם. הבחירה בטוב נעשית על ידי התגברות על הרצון והיצר המושכים אותנו אל הרע. דווקא המשיכה הזאת מצד היצר לכיוון הרע, היא זו שיוצרת את המאזן השקול בו צריך האדם להכריע בבחירתו. הרמב"ן מסביר שהפסוק מבשר לנו שבימות המשיח הדבר ישתנה. הקב"ה יסיר מאתנו את ערלת הלב, את אותו חלק הגורם לנו לרצות ולהמשך אל הרע, ואז האדם יעשה את הטוב באופן טבעי ללא התנגדות ומאבק פנימיים עם הנטייה כלפי הרע שתיעלם. הרמב"ן מפנה אותנו כאן לפירושו על ספר בראשית, שם הוא מסביר שזו הייתה מדרגתו של אדם הראשון לפני החטא - עשיית הטוב ללא כל תאווה ומשיכה לרע. עץ הדעת טוב ורע יצר נטייה שקולה לרע כמו שיש לטוב, מה שמביא לבחירה (לא נכנס במסגרת זו למחלוקת בין הרמב"ן לרמב"ם, עליה הרחבנו בחודשים האחרונים בשיעורי המחשבה, אם יש כאן שינוי "משמיים" של טבע האדם, או תהליך התפתחות חינוכי).
כמו שפתחנו, אנחנו עומדים ערב ראש השנה, עסוקים בתשובתנו שלנו. אנחנו אמנם מצפים למשיח בכל יום שיבוא, אולם כל עוד זה לא בא לדאבוננו, עלינו לחיות במציאות העכשווית, שבה עדיין לא מל ה' את אותה ערלת הלב שבנו, ועדיין יש ויש בנו נטייה לרע. האם הפסוק הזה, המצב הזה של ביטול הנטייה לרע רלוונטי כלל למצב שלנו, לעבודת התשובה במציאות שלנו, או שהוא רק הבטחה לימות המשיח שאין לנו בעולמנו שום יחס אליה?
אין לי ספק שהדברים מדברים גם אלינו, מסיבה אחת פשוטה - הציפייה שלנו לביאת המשיח, שהיא ציפייה קיומית יומיומית שצריכה להיות בנו, אינה רק חלום על מצב שבו העולם כפי שאנחנו מכירים אותו היום, נעלם פתאום על כל הרע שבו, והופך לעולם טוב, טהור ונהדר באורח פלא. אם זו הציפייה לביאת המשיח, הרי שאין לה שום מקום בעבודת השם שלנו בעולם שלנו. להיפך - היא כביכול אומרת לנו כל הזמן שאנחנו חיים בעולם שרצוי לברוח ממנו לעולם אחר - מה, אם כן, יש לנו לעשות בעולם זמני ורע כזה? ההיפך הוא הנכון - הציפייה לביאת המשיח צריכה להיות קיומית ויומיומית כי היא מאירה גם את דרכנו בעולם שלנו, ונוטעת בנו שאיפות לבנות עולם טוב ושלם יותר, שבסופו של דבר יתגשם ויושלם בביאת המשיח. אם הציפייה למשיח אינה מעצבת את חיינו העכשוויים, הרי שהיא עקרה וחסרת משמעות.
אם כן, לענייננו - כיצד ההבטחה על מילת הלב שתבוא מהקב"ה רלוונטית לנו, בעולם בו הנטייה אל הרע קיימת? נראה שהדבר בא לומר לנו שישנן שתי רמות של תשובה - ישנה את הרמה הבסיסית, בה הטוב והרע שקולים בלבו של האדם. מחד, הוא מכיר בכך שיש ללכת בדרך הטובה, הוא מכיר במה ראוי ומה לא ראוי לעשות. אך מאידך, יש בו משיכה חזקה לרע שמעמידה אותו בפני הניסיון לנטות מהדרך הראויה. האדם עלול להיכשל במצב זה עקב היצר החזק בפניו לא יכול היה לעמוד, והתשובה היא בעצם החזרה לבחירה בטוב. אבל גם לאחר אותה תשובה, מידי מאבק שקול בין ההכרה בטוב למשיכה לרע לא יצאנו, מאבק בו התשובה מסייעת לו להתגבר.
אבל יש מצב גבוה יותר של תשובה. בפרק הראשון של אורות התשובה, מתאר הרב קוק כמה מדרגות של התשובה - תשובה טבעית, שבאה מתוך התוצאות של החטא, אפילו ברמה הגופנית/רפואית, או רגשות האשמה התוקפים את האדם בעקבות החטא, או תשובה אמונית, הנובעת מתוך לימוד התורה וספרי המוסר על החיוב לעשות תשובה. מעל אלה עומדת התשובה השכלית אותה מתאר הרב כך:
התשובה השכלית היא אותה... שכבר באה למדרגה העליונה, אשר לא רק צער גופני או נפשי ורוחני, ולא רק השפעת המסורת והקבלה, אם מפחד עונש... גורמים הם את התשובה, כי-אם הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה, אשר עלתה למעלתה אחרי אשר התפקיד הטבעי והאמוני כבר רשמו בה יפה את רשומיה.
אין כאן גורם חיצוני שלוחץ על האדם לעשות תשובה ולהתגבר על יצרו, אלא יש כאן הכרה שכלית בהירה וחד משמעית ברע שבחטא, וסלידה ממנו. יש כאן בהירות עמוקה בדרך הראויה, עד כדי כך שברור שהרע כלל אינו מהווה אלטרנטיבה שבאה בחשבון.
לעיתים, דווקא האדם שנפל בחטא והתנסה בו, יכול להכיר בריקנות ובחוסר התוחלת שיש באותה הדרך. דווקא אותה נפילה יוצרת בהירות והכרה באמת שבדרך הטובה. דווקא הכישלון הוא זה שהסיר את הקסם המדומה שיש בעולם החטא, כמו שממשיך הרב שם:
תשובה זו... היא באה להפך את החטאים כולם לזכיות, מכל השגיאות היא מוציאה למודים נשגבים, ומכל ההשפלות עליות נהדרות. זאת היא התשובה שעיני כל אליה נשואות. שהיא מוכרחת לבא ושסופה לבא.
זוהי המטרה והשאיפה. בימות המשיח הדבר ייעשה באופן מלא, בסיועו של הקב"ה, שהרי אנו איננו יכולים בכוחות עצמנו לבטל לחלוטין את כחו של היצר, אבל האמירה הזאת מדריכה אותנו בדרכי התשובה גם עכשיו - אסור לנו להסתפק רק בהתגברות על הנטייה לרע, אלא אנחנו יכולים לשאוף לתשובה עמוקה שתיצור לנו בהירות שכזאת, שבה נכיר עד כמה אותה נטייה היא ריקה ורדודה, ו"תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאווה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל" (מדברי הרמב"ן שהבאנו למעלה).
יהי רצון שנזכה למילת הלב.