בא - תשפה
דרשה: שחורה אני ונאוה
הלכה: מי שצריך לצאת מוקדם מהסעודה
בס"ד
פרשת בא - שחורה אני ונאוה
פרשת השבוע מספרת על אחד האירועים הגדולים והמשמעותיים בתולדות עם ישראל - יציאת מצרים. אני רוצה לעסוק פה היום בדרך שבה המאורע הזה משתקף בשיר השירים. כידוע, שיר השירים הוא שיר אהבה בין הדוד לרעיה, שמוסבר על ידי המדרשים והמפרשים כמשל לאהבה שבין עם ישראל לקב"ה. העלילה היא משל להיסטוריה של עם ישראל ויחסיו עם הקב"ה במהלך הדורות, והמדרש מפרט את המשמעויות שחבויות בפסוקים. נתמקד כאן היום בשני פסוקים שנמצאים קרוב אחד לשני במגילה, ומאירים את יציאת מצרים באור מנוגד וסותר.
אחד התיאורים בהם מתאר הדוד את הרעיה הוא (שיר השירים ב, ב):
כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת.
הדימוי הזה נראה מחמיא ומשבח את יופיה של הרעיה ביחס לבנות האחרות, אולם המדרש מוצא בו רמז דווקא לקושי (שיר השירים רבה שם):
ר' אליעזר פתר קרייה בגאולת מצרים - מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה להלקט, כך גאולתן של ישראל היתה קשה לפני הקדוש ב"ה, הדה הוא דכתיב (דברים ד, לד): "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" - ר' יהושע בשם ר' חנן אמר: 'גוי מקרב עם' ו'עם מקרב גוי' אין כתיב כאן, אלא "גוי מקרב גוי" - שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם! אמר ר' שמואל בר נחמן: אלולי שאסר הקדוש ברוך הוא עצמו בשבועה לא היו ישראל נגאלין לעולם.
המדרש מסביר שהתיאור של הרעיה כשושנה שעומדת בין החוחים (קוצים), בא לומר שקשה ללקוט את השושנה משם בגלל הקוצים המקיפים אותה. המשל לזה הוא הקושי של הקב"ה להוציא את עם ישראל ממצרים. לא כי קשה לו כמובן, אלא כי עם ישראל אינם ראויים לכך. הם מתוארים בפסוק כ"גוי מקרב גוי", כלומר שווים למצרים, מושפעים מהם ומתנהגים כמותם. לכאורה אין מקום לתת לעם כזה פרס ולהוציא אותו ממצריים, כאשר הוא נטמע לגמרי בתרבות המצרית ומנותק מהקב"ה. הדבר היחיד שגורם לקב"ה כביכול להוציא את עם ישראל ממצריים בסופו של דבר, הוא העובדה שהוא כבול בשבועה שהוא נשבע לאברהם שהוא יעשה זאת.
מאידך, כמה פסוקים לאחר מכן בשיר השירים נאמר (שם ח):
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת.
גם את השבח של הרעיה כלפי הדוד פה מבאר המדרש בהקשר ליציאת מצריים, אבל בכיוון הפוך לחלוטין (שיר השירים רבה שם):
רבנן אמרי: "קול דודי הנה זה בא" זה משה - בשעה שבא ואמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלין, אמרו לו: משה רבינו, היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו? אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם, אלא "מדלג על ההרים", ואין הרים אלא עבודת כוכבים...
הדילוג והקפיצה של הדוד מתארים כאן תהליך מקוצר ומזורז, שמתעלם ממצבם הרוחני וממעשיהם של עם ישראל, בגלל התשוקה הגדולה של הקב"ה לגאול אותם. כמה זה מנוגד למה שראינו קודם, שם הקב"ה דווקא מסתייג מלהוציא את עם ישראל ממצריים בגלל אותם מעשים מקולקלים עצמם!
נראה שהתשובה טמונה בדרך בה מתארת הרעיה את עצמה בתחילת המגילה (א, ה):
שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה.
כך מסביר המדרש (שיר השירים רבה שם):
"שחורה אני ונאוה" - 'שחורה אני' במעשי, 'ונאוה' במעשה אבותי... דבר אחר 'שחורה אני' במצרים 'ונאוה אני' במצרים - 'שחורה אני' במצרים (יחזקאל כ, ח): "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי", 'ונאוה אני' במצרים בדם הפסח ובדם המילה, דכתיב (יחזקאל טז, ו): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" - זה דם הפסח, "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" - זה דם המילה.
עם ישראל מתואר כאן כסובל מפיצול אישיות - מחד, "שחורה אני", במובן של כביכול מטונפת וכעורה, אבל מאידך: "ונאוה" - נאה וראויה. מעשיי מלאים בטינופת, אבל מעשי אבותיי נאים. במצריים עצמה - מחד מעשיי כעורים ושחורים בעבודה זרה ובהתרחקות מהקב"ה, אבל מאידך - "נאוה" בקיום מצוות הפסח והמילה. המדרש ממשיך ומביא דוגמאות רבות לפיצול האישיות הזה כפי שהוא בא לידי ביטוי על ים סוף, במרה, בהר סיני, במדבר, במעשה המרגלים ועוד.
אז איזה מן עם אנחנו? עם של "שחורה" או עם של "נאוה"? הפסוק אומר שגם וגם - יש בנו צדדים מאירים ונעלים, ומאידך יש בנו צדדים פחות נעימים. הקב"ה רואה את עם ישראל במצריים, והוא רואה את שני הדברים. הוא רואה את הפגמים, ומצד זה מידת הדין צודקת באומרה שהם לא ראויים להיגאל, אבל יחד עם זאת הוא רואה את הפוטנציאל, את נקודות האור שמתחילות לבצבץ ולהתגלות, והוא משתוקק להוציאם ממצריים ולהגשים את ההבטחה על מתן תורה.
הפער בין הפוטנציאל שלנו כבני אברהם, יצחק ויעקב, לבין המימוש בפועל של הייעוד שלנו, יישאר תמיד כמה שמגדיר את הקונפליקט הזה במערכת היחסים שלנו עם הקב"ה. הוא רוצה בקרבתנו וקורא לנו אליו, אבל הרי (ישעיהו נט, ב): "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם", יש תמיד קושי בהגשמה של זה וביצירת הקרבה בפועל. שיר השירים כולו הוא שיר של השתוקקות ואהבה שכמעט ואינה מתממשת, כטבע הדברים במערכת יחסים בין הקב"ה לבשר ודם שתמיד יש בו חסרון. ההבטחה של שיר השירים היא שלמרות אותם חסרונות, ההשתוקקות תמיד קיימת, והשבועה שמחייבת להתגבר על המחסומים ולהתקרב, גוברת על הכל.
גם אנחנו כשמסתכלים סביבנו, ועוקבים אחרי האירועים ואחרי הדברים שמתרחשים בעם ישראל, יכולים למצוא ממש בכל יום דוגמאות מתסכלות וקשות ל"שחורה אני" מחד, ומאידך דוגמאות מרוממות ונשגבות של "נאוה". מעבר לשאלה במה מתמקדים – האם בהדגשת וחיזוק המעלות הגדולות והזכויות הנפלאות והיפות, או בביקורת על הפגמים והחסרונות, נוכל להגיד בביטחון שמיציאת מצרים למדנו שהגאולה והישועה יכולה לבוא עם שני אלה יחד, ונזכה שיתקיים בנו במהרה: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת".
בס"ד
מי שצריך לצאת מוקדם מהסעודה
הדין הפשוט במשנה הוא (ברכות ז, ד):
שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקין עד עשרה ועשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים.
אמנם, הגמרא בברכות אומרת (נ, א):
אמר רבא: כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא מברכינן שלשה שלשה. וליברכו עשרה עשרה! - שמע ריש גלותא ואיקפד. - וניפקו בברכתא דריש גלותא! - איידי דאוושו כולי עלמא לא שמעי.
כלומר שלמרות שבמצב זה התחייבו בזימון בעשרה ואסור להם להתחלק, מברכים שלושה שלושה מפני הקפדתו של ריש גלותא.
הטור והשו"ע פסקו כך להלכה, שבמקום שאין המסובים יכולים לשמוע את המזמן, אבל אם יזמנו לעצמם מקול יקפיד בעל הסעודה, יזמנו שלושה שלושה.המשנה ברורה מביא מהמגן אברהם שהוא הדין לכל דבר מצווה, דהיינו שאם צריכים שלושה לצאת לדבר מצווה, יכולים לזמן בשלושה, אפילו שהיו מלכתחילה בעשרה.
כאן מדובר ששלושה צריכים לצאת ויזמנו בשלושה, אבל לצאת בלא זימון כלל כתבו האחרונים שאסור. אמנם, יש דין אחר שאומרת הגמרא בברכות מה, ב:
אמר רבא, הא מילתא אמריתא אנא, ואיתמרה משמיה דרבי זירא כוותי: שלשה שאכלו כאחת - אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד. ולא? והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה, איהו וחד! - שאני רב פפא דלפנים משורת הדין הוא דעבד.
כלומר שאם שניים רוצים לצאת, השלישי צריך להספיק סעודתו ולענות לזימון שלהם, אבל שניים אינם מפסיקים עבור אחד, אלא אם כן עשו לפנים משורת הדין.
הבית יוסף מביא את דברי הרשב"א שכתב שאם השניים אינם מפסיקים ליחיד, הוא חייב לחכות שהם יסיימו את הסעודה ואסור לו ללכת בלא זימון, אבל הביא את דברי רב האי גאון שכתב שהוא יכול ללכת בלא זימון, ותמה עליו. והבית יוסף הסביר שרב האי דבר על מקרה "כשהדבר נחוץ לו לצאת ואי אפשר לו להתעכב", אך בשו"ע פסק בפשיטות כדברי הרשב"א ולא הביא את דברי רב האי. והמ"ב כתב ש"אם היה דבר נחוץ מאד שנוגע להפסד ממון וכדומה אפשר שיש להקל" שהאחד יברך לבד ויצא, אבל במקרה זה הוא כותב שראוי שהשניים ינהגו לפנים משורת הדין ויזמנו אתו.
יש אחרונים שכתבו שדברי המ"ב נאמרו רק בלשון "אפשר" ורק בהפסד וקשה לסמוך עליהם. ויש שהרחיבו וכתבו שבכל מקום שיש הפסד, או סיבה בריאותית, או צורך מצווה, אפילו לקום מחר לתפילה וכד', שלא מאפשרת לו להישאר בסעודה ארוכה כחתונה וכד', יכול לברך לבדו, וכמובן שאם יכולים שניים לענות לו לפני משורת הדין, או אפילו בעשרה אם אין בזה עלבון לבעל השמחה - עדיף.
והאג"מ כתב עצה אחרת למי שרוצה לצאת מוקדם יותר מחתונה, שיתכוון מראש בישיבתו שאינו מתכוון להצטרף עמהם לאכילה אחת, ואז לא נתחייב מראש בזימון, ויכול לברך לבדו כשרוצה לצאת.