וארא - תשפה
דרשה: עושה שלום במרומיו
הלכה: הצטרפות לזימון
בס"ד
פרשת וארא - עושה שלום במרומיו
פרשת השבוע מונה את שבע המכות הראשונות שמביא הקב"ה על פרעה על מנת להביא להוצאת בני ישראל ממצרים. המכות מציגות למצרים ולישראל את כחו של הקב"ה על ידי נסים שלא נראו כמותם. אחד הנסים המופלאים המובאים בפרשה מתרחש במכת הברד (ט, כד):
וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד.
מסביר רש"י:
מתלקחת בתוך הברד - נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם.
לא רק שיורדת אש מן השמים יחד עם הברד, שזה נס בפני עצמו, אלא שהם מעורבים - וזה נס בתוך נס, שהרי האש אינה יכולה לדור יחד עם הברד שהוא מים כי הוא יכבה אותה, וכאן זה התאפשר. אבל רש"י מוסיף משפט שמסביר כיצד זה מתאפשר - "ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם", הברד והאש עובדים כאן בשליחותו של הקב"ה, ולכן הם שמים בצד את הניגוד הרגיל ביניהם ומתאחדים לפעולה משותפת.
מדוע צריך להסביר איך הנס מתאפשר? הרי כל העניין פה שזהו נס, דבר שבאופן טבעי אינו אפשרי ולא יכול להתרחש, וכאן הוא מתרחש בניגוד להגיון ולכללים! אלא שצריך להבין שגם הנסים אינם מתרחשים באופן אקראי או חסר כללים. אנחנו חיים בעולם של טבע, שיש בו סדר וחוקים. כאשר אנחנו מגיעים אל עולם הנס, אנחנו משתחררים מהמגבלות של עולם הטבע, אבל אין זה אומר שכבר אין חוקים. אנחנו פשוט נחשפים על ידי הנס לסדר גבוה יותר, שאינו מוגבל על ידי הכללים של עולם הטבע בו אנחנו חיים. ואדרבה - ההצצה הזאת שאנחנו מקבלים לעולם הגבוה יותר שנחשף על ידי הנס, באה ללמד אותנו משהו שקשה לראות מתוך נקודת המבט הטבעית בה אנחנו רגילים לחיות, אבל חשוב שנלמד אותו.
על פי חוקי הטבע האש והמים אינם יכולים להתערבב. יש ביניהם ניגוד וכחות שפוגעים אחד בשני. אבל אם עולים לסדר גבוה יותר - הרי שגם האש וגם המים יכולים להתאחד לעשות רצון קונם. כך מוסברים הדברים באבות דרבי נתן (נוסחא ב פרק כד):
"אוהב שלום ורודף שלום" - ללמדך שכל המטיל שלום בארץ מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו במרום, שנאמר (איוב כה, ב): "המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו"... לא ברא הקדוש ברוך הוא לא מאה מיכאל ולא מאה גבריאל, אלא מיכאל אחד וגבריאל אחד שכל זמן שהוא קוראו הוא רץ ובא ועושה שליחותו. וכן הוא אומר: "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד" - לא האש מזיק את הברד ולא הברד מזיק את האש. לפיכך ברא המקום מלאכי אש ומלאכי ברד ואינן מזיקין זה את זה.
היכולת לעשות שלום בין האש ובין הברד נובעת מכך שהקב"ה עצמו ברא מלאכי אש ומלאכי ברד. הוא לא ברא "מאה מיכאל" (המתואר כמלאך הממונה על הברד/מים) ולא "מאה גבריאל" (הממונה על האש), כי הקב"ה רוצה שילוב בין כוחות שונים. ולכן יש כח כזה וכח כזה, וכל אחד מהם נקרא למשימה לפי מקומות ותפקידו. הם לא מזיקים זה את זה כי הם פועלים בשם אדון אחד שעושה את השימוש הנכון בכל אחד מהם.
זוהי בעצם נקודה כללית ויסודית באמונה - אנחנו רואים בעולם כחות שונים ומנוגדים, ולכן יש שחשבו שזה אומר שלכאורה יש "אלים" שונים - אל המים ואל האש, אל מלחמה ואל שלום או אהבה וכד'. אבל אנחנו יודעים שמקור כל הכחות האלה הוא אחד, כמו שמסביר המלבי"ם על "עושה שלום במרומיו":
שהגם שהכחות אשר בבריאה... הם מתנגדים זה לזה, וכל אחד פועל פעולה מיוחדת לעצמו מתנגדת אל פעולת זולתו, הוא העומד בראש הסולם... ומחבר ומצרף כל הפרטים להנהגה כוללת שלימה ולספר שלם כתוב במכתב אלקים בחכמה ודעת. כמו שנאמר (ישעיהו מה, ז): "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום".
מקור כל הכחות המנוגדים הוא אחד - הקב"ה, והוא זה ש"עושה שלום במרומיו", יודע ומנהיג אותם בסדר הנכון, בו לכל כח יש את תפקידו ומקומו. זהו הסדר הגבוה שנחשף במכת הברד, כאשר האש והמים שוחררו לרגע מההפרדה שקיימת ביניהם בהתגלות שלהם בעולם הטבע, ושיתפו פעולה.
מעבר למסר האמוני שיש כאן בדבר אחדות ה', אנחנו רואים שבאבות דרבי נתן הדברים מובאים כמוסר בדבר חשיבותו של השלום - "'אוהב שלום ורודף שלום' - ללמדך שכל המטיל שלום בארץ מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו במרום". גם כבני אדם, התחרות והמאבקים נראים לנו כחוק טבע, אבל חשיפת השלום העליון יכולה ללמד אותנו שאפשר להגיע למקום אחר. מקום בו כחות מנוגדים עושים שלום ביניהם למען מטרה אחת "לעשות רצון קונם".
לצערנו, אנחנו רואים שדווקא הרצון לעשות רצון קוננו גורם לעתים לפירוד ומאבקים קשים וקיצוניים עוד יותר. כבר אמר מי שאמר על דברי המשנה באבות (ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים", שאם כל צד במחלוקת צועק שהוא עושה את מה שהוא עושה לשם שמיים, המחלוקת תמשיך להתקיים ולא תפתר לעולם... התורה מלמדת אותנו כאן שמי שבאמת פועל לשם שמיים, מבין שהקב"ה במכוון לא ברא מאה מיכאל או מאה גבריאל. יש מישהו שפועל בדרך של ברד וקור ואחר שפועל בדרך של אש וחום, ועבודת ה' תהיה שלמה רק בשילוב של שניהם מתוך שלום ואחדות.
"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".
בס"ד
הצטרפות לזימון
פתחנו בדברי המשנה בברכות "שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן". מה הכוונה "אכלו כאחד"? הפוסקים לומדים את זה מתוך המשנה שם ו, ו:
היו יושבין - כל אחד מברך לעצמו, הסבו - אחד מברך לכולן.
בעצם עיקרה של ברכת הזימון הוא ההצטרפות שהמזמן מברך לכולם, ויוצאים אתו, אולם כתבו הראשונים שאנחנו לא נוהגים כן, כי אנחנו בקיאים ובדרך כלל מתקשים להתכוון בהקשבה, אך גדר ההצטרפות הוא אותו גדר.
הגמרא שם אומרת על משנה זו (מב, ב):
הסבו - אין, לא הסבו - לא. ורמינהו: עשרה שהיו הולכים בדרך, אף על פי שכולם אוכלים מככר אחד - כל אחד ואחד מברך לעצמו; ישבו לאכול, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו - אחד מברך לכולם. קתני ישבו, אף על פי שלא הסבו! - אמר רב נחמן בר יצחק, כגון דאמרי: ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן.
אם כן, יוצא שמה שהופך את סעודתם לסעודה משותפת הוא הסבה או קביעה מוקדמת לאכול יחד. אמנם, הראשונים שם ביארו שאלה סימנים לכך שהם אוכלים יחד, לא תנאים הכרחיים, וכל שברור שכוונתם לסעודה משותפת חייבים לזמן ואסור להם לחלק. ולמשל בתוספות ציינו שבימינו לא מקובל להסב, כך שמה שבזמנם קבע את ההבדל בין קביעות לסעודה פחות קבועה, היה ההבדל בין ישיבה לסעודה, אבל היום אם יושבים סביב שולחן אחד זו קביעות. וכך הוא בוודאי בסעודת שבת בבית עם המשפחה, או חברים שנפגשים לאכול יחד, או קבוצה שיושבת יחד במסעדה לאכול וכד'. ראיתי שהרב מלמד הגדיר את זה כסעודה שלא מקובל שאחד הסועדים יקום וילך לפני שכולם סיימו.
המשנה בברכות ז, ד אומרת: "שלושה שאכלו כאחת אינן רשאין לחלק", ושואלת על כך הגמרא (נ, א):
מאי קא משמע לן? תנינא חדא זימנא: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן! - הא קא משמע לן, כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל: שלשה שישבו לאכול כאחת ועדיין לא אכלו - אינן רשאין ליחלק. לישנא אחרינא: אמר רבי אבא אמר שמואל, הכי קתני: שלשה שישבו לאכול כאחת, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו - אינן רשאין ליחלק.
כלומר שמשעה שישבו לאכול יחד והצטרפו הרי שהתחייבו בזימון ואסור להם להתחלק ולוותר על הזימון - אם בשלושה או בעשרה. ובנוסף לכך אם התחילו לאכול שניים ושלישי הצטרף במהלך הסעודה לקביעותם התחייב, ואינו יכול לברך לבדו ולבטל זימון, אף אם רוצה ללכת.
אמנם, אם הישיבה אינה קבועה לסעודה משותפת, אף על פי שאוכלים באותו מקום אין זו קביעות. למשל, משפחות שונות בחדר אוכל של מלון, או במסעדה וכד'. אפילו כשיושבים יחד, נניח במקום של מזנון מהיר, כגון פלאפל, שלפעמים יושבים על שולחן אחד או דלפק מספר אנשים, אך אין ביניהם כל קשר.
אך הפוסקים כתבו שיש מצב ביניים בו מצווה לזמן אך אין חובה, וזה כשלא קבעו לאכול יחד אבל יש ביניהם קשר בזמן הסעודה. כגון תלמידי ישיבה שיושבים בשולחן אחד בחדר האוכל, אבל כל אחד מתיישב כשמגיע וקם כשהוא מסיים, ואין כאן קביעות, אך הם אוכלים ומדברים ביניהם. אם כן, זה שאין קביעות אינו מחייב זימון, אולם מאחר שאכלו יחד ומדברים ביניהם, רשאים לזמן, ולהרבה פוסקים אף מצווה לזמן. אבל תלמידים היושבים בשולחן אחר, אינם מצטרפים ואינם יכולים לזמן אתם כלל.
מאידך, בשבת כשכל התלמידים מתיישבים לאכול יחד בכל השולחנות בזמן אחד, שומעים קידוש יחד, שרים זמירות יחד, וכד' - הרי זו סעודה אחת גדולה וכולם מצטרפים לזימון. וכתבו הפוסקים שהוא הדין לחתונה או שמחה שכולם מוזמנים לסעודה אחת, על אף שיושבים בשולחנות נפרדים.
מה יעשה מי שצריך ללכת לפני סיום הסעודה, או אם חלקם רוצים לסיים וחלקם נשארים? נדבר בע"ה בשבוע הבא על מצבים שונים בהם הותר לחלק או לזמן במעגל מצומצם יותר.