ברכה על אכילה ללא הנאה

בס"ד

אחרי ברכות הפירות והירקות השולחן ערוך עובר לעניינים כלליים בברכות הנהנין. 

הגמרא בברכות לה, א אומרת:

תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל. 

ברכות הנהנין כשמן נתקנו על הנאה, ומכאן שאם אין האוכל נהנה מאכילתו - אינו מברך. באלו מקרים מדובר?

המשנה בברכות ו, ח אומרת:

השותה מים לצמאו - מברך שהכל נהיה בדברו.

והגמרא שם (מד, ב - מה, א) שואלת:

והשותה מים לצמאו וכו'. לאפוקי מאי? - אמר רב אידי בר אבין: לאפוקי למאן דחנקתיה אומצא.

כלומר ששותה את המים רק על מנת להוריד אוכל שנתקע לו בגרון אינו מברך על שתיית המים, כיוון שאין זו שתיה להנאה. וכן פסק השולחן ערוך (רד, ז)

הרמב"ם כותב: "והשותה מים שלא לרוות צמאו, אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו", כלומר שהמקרה שחנק אותו האוכל הוא רק דוגמה לכל מצב בו שותה מים שלא לצמאו. וכן כתב המשנה ברורה, והוסיף שגם לצמאו לאו דווקא אלא כל שיש לו הנאה מהשתיה.

למשל מי ששותה רק כדי לבלוע כדור, או מי שצריך לשתות הרבה לפני בדיקה והוא אינו נהנה מהשתיה, או מי ששותה רק כי הפה יבש - לא יברך. יש שכתבו שגם מי ששותה לפני צום, ואינו מעוניין עכשיו לשתות, לא יברך, ויש שכתבו שיברך. ונראה שרק אם ממש אין לו הנאה כלל בשתייתו ומכריח את עצמו לא יברך, אבל אם יש לו הנאה לפחות בשתיית חלק מהמים יברך.

ובתוספות על הגמרא שם כתוב שבשותה להוריד אוכל שנתקע, דווקא אם שותה מים אינו מברך, אבל אם שותה שאר משקים צריך לברך, שיש לו הנאה מהם. והוכיחו זאת משמן שאמרה הגמרא שאף על פי ששותה אותו לרפואה שחושש בגרונו, מברך עליו כיוון שיש הנאה בשתייתו. וכן פסק השולחן ערוך (שם ח).

ולכן אם בולע גלולה לא יברך, אבל אם זו תרופה שיש בה מתיקות, כגון סירופ עם טעם לילדים או כדור מציצה לגרון וכד' וכד' - יברך, ואם טעמה מר ואינו נהנה - לא יברך.

כמו כן, כתב המשנה ברורה (קצז, כח) שמי ששבע מאד וקץ באכילתו, לא יברך אם אוכל עוד (כגון שאוכל כי לא נעים לו).

לעומת זאת, על מסטיק כתבו רוב האחרונים שמברך כי נהנה בטעמו וזו דרכו, וכן פסק הרמב"ם לגבי מוצץ קני סוכר.