אמירת הברכה כשהמאכל לפניו

בס"ד

הרמב"ם פוסק על פי הירושלמי שבשעת הברכה צריך שיהיה המאכל לפניו, ואם לא היה לפניו צריך לחזור ולברך, אמנם, אם מדובר במים שזורמים באמת המים, מברך אף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו בשעת הברכה, כי אליהם נתכוון (והוא הדין לברז). וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (רו, ה-ו).

הבית יוסף והאחרונים הסבירו שההבדל הוא בוודאות שהדבר יבוא לפניו, שבאמת המים יודע שיבואו המים הבאים, אך אם לא הביאו האוכל לפניו, תלוי בדעת אחרים ואולי לא יביאו. ולפי זה כתב המשנה ברורה שאם האוכל בתיבה או אפילו בחדר אחר שיודע בוודאי שהוא שם ומברך ואחר כך פותח ולוקח ואוכל, אינו חוזר ומברך, כי על כך דעתו כמו מים, אבל לכתחילה צריך שיהיה האוכל לפניו.

בטור כתב שצריך לאחוז את המאכל בימינו, וכן פסק השולחן ערוך, והאחרונים כתבו שהוא הדין בדבר מצווה. וכתב המ"ב שאין זה מעכב כל שהמאכל היה לפניו. וכמובן מאכלים שאין דרך להחזיק אותם ביד מחזיק לכתחילה במזלג.

עוד פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך על פי הירושלמי, שאם ברך ונפל מידו המאכל או אבד או ראה שהוא מקולקל וכד', צריך לחזור ולברך כשלוקח מאכל אחר, אפילו היה לפניו. והרמ"א כתב שאם דעתו היתה על שאר הדברים שלפניו, אינו חוזר ומברך עליהם. והמ"ב פסק שגם בסתמא אומרים שדעתו על מה שלפניו (בניגוד לשולחן ערוך) ואינו חוזר שספק ברכות להקל.

ואם בירך במצב זה ולא אכל, שנמצא שברכתו היתה לבטלה, אומר הירושלמי שיאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וטעם הדבר הוא על פי מה שכתב הרמב"ם בהלכות שבועות (יב, יא):

הרי הכתוב מצוה ואומר "ליראה את השם הנכבד והנורא" (דברים כח, נח) - ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה. לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה, ימהר מיד וישבח ויפאר ויאדר לו, כדי שלא יזכיר לבטלה.

ואם רק פתח "ברוך אתה ה'" ואז נפל מידו, יסיים "למדני חוקיך" שהוא פסוק בתהלים.