רחיצה ביום הכיפורים

בס"ד

כידוע, יש ביום כיפור חמישה עינויים: אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה. אכילה ושתיה אסורות מן התורה באיסור כרת, אבל על שאר העינויים אין איסור כרת. באופן כללי ניתן לומר שעינויים אלה הם הרחבה לעשה של "ועיניתם את נפשותיכם", ונחלקו ראשונים אם הם אסורים מהתורה, או מדברי קבלה או שהתורה מסרה לחכמים אלו עינויים לקבוע. ומצינו בהם היתרים שונים כגון ברחיצה, מה שאין בשום אופן באיסור אכילה ושתיה שהותר רק לחולה שיש בו סכנה.

בגמרא מובאת ברייתא על איסור רחיצה (יומא עז, ב):

תנו רבנן: אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה - רוחץ כדרכו ואינו חושש. 

הדין הזה נפסק בשולחן ערוך (תריג, א) וניתן ללמוד מלשונו כמה דברים חשובים:

אסור לרחוץ ביום הכיפורים, בין בחמין בין בצונן; ואפי' להושיט אצבעו במים אסור. ואם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלכים בטיט או בצואה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרחצם; שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג.

כלומר:

1. כל רחיצה אסורה, אפילו חלקית, "אפילו אצבע קטנה". 

2. איסור רחיצה הוא על רחיצה של תענוג בלבד, וממילא אין איסור על רחיצה שנועדה להסרת לכלוך.

3. 
   

אדם רוחץ את גופו בדרך כלל לאחת משתי מטרות - תענוג או ניקיון. רחיצה של תענוג יכולה להיות בין במים חמים בין בצוננים לצורך התרעננות, וחכמים קבעו שיש תענוג אף ברחיצת חלק מהגוף.

אמנם, ברגע שיש צורך פונקציונלי לרחיצה, והיא אינה נעשית לתענוג, הרי שהיא מותרת.

היתרים באיסור רחיצה:

• כאמור: ניקיון של כל לכלוך שיש על הגוף מותר. לגבי זיעה, נחלקו האחרונים בדיוק לשונו של השולחן ערוך, והמשנה ברורה מסיק שרק אם מדובר בזיעה רבה ובאדם איסטניס שסובל מכך, אז מותר לרחוץ להסיר זיעה, אבל אחרת ראוי להחמיר שלא לרחוץ, להסיר זיעה שאין זה נחשב ללכלוך חיצוני. 

• כשמכינים אוכל בבית לילדים, וצריכים לשטוף כלים או ירקות וכד' - מותר לשטוף ללא חשש אפילו שהידיים מתרטבות, שאין זו רחיצה מכוונת ולא של תענוג. כמו כן, כשרוצים להגיש את האוכל ומשום הגיינה צריכים לשטוף ידיים למנוע זיהומים מותר. וכמובן רופא או אחות המטפלים בחולים חייבים לשטוף ידיים כפי הוראות ההגיינה המחייבות.

• לגבי רחיצה של מצווה כגון נטילת ידיים - הרמב"ם סבר שלא הותרה, אבל רוב הפוסקים חלקו עליו, וכן פסק השולחן ערוך (תריג, ב): "נוטל אדם ידיו שחרית ומברך על נטילת ידים, ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו" (כלומר, מקום חיבור האצבעות לכף היד, אם מעט מהמים מרטיבים גם מעבר לכך אין בכך חשש). הרמ"א הוסיף "ולא יכוין להנאת רחיצה רק להעביר הרוח רעה מעל הידים" - האחרונים מסבירים שכל שאינו מכוון ניתן לראות זאת כרחיצה פונקציונלית ולא של תענוג, אבל אם מתכוון לתענוג, הרי שעובר על האיסור.

• כן מותר לרחוץ ידיים אחרי השירותים - אם נגע במקומות המטונפים, ואם לא - מותר אם הולך להתפלל. אבל בלא זה נחלקו הפוסקים. גם כאן, השטיפה היא עד קשרי אצבעותיו, אם אין צורך מעבר לזה.

• השולחן ערוך כותב (סעיף ד) שאדם איסטניס שאין דעתו מתיישבת עליו בלא שישטוף פניו בבוקר, מותר, והרמ"א כתב שנהגו להחמיר בזה, ואף בשטיפת העיניים, אבל כתבו האחרונים שאם קורי השינה אינם יורדים מעיניו ללא מים מותר להסירם באצבעות רטובות.

• אדם שסובל מכאב ראש, ושטיפת פניו מקל עליו, מותר לשטוף.

• הרמ"א כותב גם שרחיצת הפה/צחצוח שיניים (שהם בגדר רחיצה) אסורים, וזאת מחשש שיבלע מעט, ובזה עובר על איסור כרת של שתיה. 

• הרמ"א מוסיף שכהנים העולים לדוכן נוטלים ידיהם שאין זה לתענוג. האחרונים מציינים שבניגוד לנטילת ידיים בבוקר או אחרי השירותים שמצד הדין יוצא בנטילה עד קשרי אצבעותיו, בנטילת ידיים לברכת כהנים יש ליטול עד הפרק מצד הדין, ולכן יטלו כך, שאין זו רחיצה של תענוג. והוא הדין לחולה שצריך לאכול ביום הכיפורים אם נוטל ידיו לאכילה צריך ליטול עד הפרק.