פרשת ואתחנן - מתנת חינם

בס"ד

פרשת השבוע, ואתחנן, נקראת על שם תפילתו של משה לקב"ה בפתיחת הפרשה להתיר לו להכנס לארץ ישראל (ג, כג): 

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.

רש"י במקום מסביר את הלשון המיוחדת שנאמרה פה לתפילה "ואתחנן": 

ואתחנן - אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם.

למשה רבנו יש הרבה מאד זכויות, וייתכן שהוא יכול היה לתלות בהן ולהזכיר אותן בתפילתו אל הקב"ה להכנס לארץ, אבל רש"י אומר שהצדיקים כשהם פונים אל הקב"ה בתפילה אינם תולים במעשיהם הטובים, אלא מבקשים מתנת חנם. לכאורה הדבר לא מובן - מדוע נמנעים הצדיקים מלבקש בזכות מעשיהם הטובים, ובאיזו זכות הם מבקשים מתנת חנם? האם אין בזה חוצפה כלפי שמיא?

נראה לומר שהצדיקים אינם מבקשים בתפילתם רק את הדבר המבוקש (במקרה של משה רבנו - הכניסה לארץ), אלא מבקשים להשיג בתפילתם יחס מסוים מהקב"ה. נסביר - אדם שעובד מקבל את שכרו ממי שמעסיק אותו, מקבל בסוף החודש את מה שהוא רצה, שזו בעצם המשכורת שלו. האם תשלום המשכורת של המעביד לעובד מבטא יחס מסוים שקיים ביניהם? בוודאי שלא! מדובר כאן על עניין עסקי לחלוטין - המעביד רוצה שעבודה מסוימת תתבצע, העובד יודע לבצע את העבודה, ונעשית ביניהם עסקת תן וקח בה כל צד מקבל את מבוקשו. לא צריך להיות ביניהם שום יחס אישי לשום כיוון.

לעומת זאת, כשאדם קונה מתנה לאשתו לחג או ליום ההולדת, המתנה אינה ניתנת כ"שכר" על מעשים מסוימים שהיא עשתה עבורו, אלא היא באה לבטא יחס של אהבה וחיבה. היא נועדה כדי לשמח ולקרב. אם הבעל היה אומר לאשתו - "את מקבלת את המתנה הזאת כי בחודש האחרון עשית בשבילי את הדברים הבאים...", זה יקלקל את הכל. הוא צריך פשוט לומר: "קניתי לך את זה כי אני אוהב אותך!". המשכורת בסוף החודש אולי שווה הרבה יותר כסף, אבל היא קרה וריקה מכל אמירה ויחס אישי לעומת המתנה.

זה מה שהצדיקים מבקשים מהקב"ה בתפילתם - "אל תתן לנו את מבוקשנו כשכר על מעשים מסוימים שעשינו. תן לנו מתנה - מתנת חנם! האר פניך אלינו והראה לנו שאתה רוצה בנו!". הרי כל עניינה של תפילה היא בקשה לקרבת ה', ואם כן, בסופו של דבר מה שאני רוצה זה לא את הדבר שבקשתי בתפילה, אלא הארת פני מלך. 

זה לא אומר שלמעשים אין משמעות, אבל זה אומר שיש יחס אמיתי של קרבה שאינו תלוי בחשבון המעשים בלבד, אלא עומד מעליהם. המשמעות הגדולה של הדבר באה לידי ביטוי דווקא ברגע בו המעשים לא עמדו בציפיות. כאן נבחנת השאלה האם מעל חשבון המעשים ישנו קשר וישנה יכולת של קרבה גם במצב הזה? אם נחזור למשל הבעל והאשה, הרי שחייב להיות משהו כזה גם ביניהם למקרים שבהכרח קורים בהם אחד מהם אכזב או פגע בשני. הם יצליחו לעבור נקודות משבר כאלה רק אם יש להם את היכולת לבטא את האהבה שביניהם גם בהקשר הזה. את המעשים שנעשו צריך לתקן, להתנצל, ללמוד מהם וכד', אבל זה בתוך מערכת יחסים של מחויבות ואהבה, לא משהו שמאיים לשבור אותם.

זה גם מתקשר היטב להפטרה של השבת, הראשונה מבין שבע הפטרות של נחמה (ישעיהו מ, א):

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם.

במה יש לנו להתנחם? הרי המקדש לא נבנה, וזה גם אומר שהחטאים לא תוקנו. כיצד אם כן עברנו מתוכחת חזון ישעיהו, ומהקינות על החורבן במגילת איכה, לנחמה של השבת? הרי דבר לא השתנה! 

אלא שזוהי בדיוק אותה נקודה - היחס המיוחד בין עם ישראל לקב"ה לא נעלם גם בצל המשבר הגדול עליו בכינו בתשעה באב. וכך מסביר השפת אמת את הדברים (דברים תרמ"ז):

וזהו שנאמר (תהלים סח, ז): "מוציא אסירים בכושרות", דרשו חז"ל: "בכות ושירות" ע"ש. וכמו כן בחיבורן של בנ"י עם השכינה, שהגם שאנו בגלות והחיבור נפסק, מ"מ עדות היא מצד הבכיה כמו שהיה בזמן המקדש מצד השירה. וזהו שנאמר (איכה ה, טו): "נהפך לאבל מחולנו"... שיש עבודה עתה מצד התשוקה ורוב אבלות כמו שהיה אז בשמחה ובמחולות. וזה היא מגלת איכה כמו מגלת שיר השירים - זה בכות וזה שירות.

השפת אמת אומר שהשירה במקדש בימי השמחה והבכיה בתשעה באב הן שני ביטויים שונים לדבר אחד - האהבה והקשר העמוק שבין עם ישראל לקב"ה. הבכי על הריחוק והגעגוע מעידים גם הם על קשר וחיבור שצולחים את המשברים הקשים ביותר. איכה היא שיר אהבה לא פחות משיר השירים! לכן, גם אם דבר לא השתנה, גם אם המעשים עדיין לא תוקנו, גם אם הגורמים למשבר עדיין נמצאים - עדין יש לומר "נחמו נחמו עמי", שהרי האהבה נשארת וקיימת. 

זוהי מתנת החינם שנותן לנו הקב"ה בימים אלה של נחמה. שנזכה לראות בתיקון השלם.