פרשת וילך-שובה - וידוי ותיקון

בס"ד

בפרשת השבוע מזהיר הקב"ה את משה על מה שעתיד לקרות אחרי מותו (לא, טז):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.

התגובה האלוקית לא תאחר לבא (שם יז):

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא, וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת.

מה יעשה עם ישראל במצב זה? הפסוק ממשיך (שם): 

וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.

עם ישראל מכיר בחטאו שגרם לאותן צרות. אבל הפסוק הבא ממשיך (שם יח):

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה, כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

מדוע ממשיך הסתר הפנים? הרי עם ישראל התוודה על החטא! כך מקשה הרמב"ן כאן:

כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלהים ועל כי אין אלהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בע"ז!

הספורנו ורש"ר הירש מסבירים שאין כאן וידוי, אלא להיפך - האשמה של עם ישראל כלפי הקב"ה שעזב אותם: 'הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה' - לא משום שאני עזבתי אותו, אלא הוא זה שעזב אותי! תלונה מוכרת לנו כאשר מגיעות צרות - האדם מתלונן על הקב"ה על כך שהוא, כביכול, נטש אותו, מבלי לעשות חשבון נפש ולהבין שהוא עצמו הביא לכך במו ידיו ובמעשיו. 

זהו פירוש יפה עם מסר אמיתי, אבל אני רוצה להביא כאן פירוש נוסף. אנחנו מוצאים דבר דומה בתוכחה שבפרשת בחקותי - לאחר התוכחות הקשות נאמר שם (ויקרא כו, מ): 

וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי.

כאן מדובר על וידוי ממש על חטאיהם, ולא על האשמה כלפי הקב"ה, ובכל זאת שוב, הפסוק הבא ממשיך (שם מא):

אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם.

מדוע הקב"ה ממשיך ומכביד את עונשיו לאחר הוידוי וההכרה של עם ישראל באחריותם? מסביר הכלי יקר שם:

מה שנאמר אחר הוידוי 'אף אני אלך עמם בקרי', לפי שנאמר 'במעלם אשר מעלו בי', בי"ת של במעלם משמע שהם מועלים והולכים... שאף על פי שמתודים ומודים שחטא זה גרם להם, מכל מקום הם מועלים והולכים עוד טומאתם בם, כמנהג דורינו שהכל מודים שכמה עבירות ידועות מסבבות כל התלאה, ואף על פי כן אינן שבים מהם והרי הוידוי כטובל ושרץ בידו.

בפסוק נאמר שעם ישראל מתוודים, אבל לא נאמר שהם עושים דבר על מנת לתקן את החטאים. נראה שזה גם מה שקורה בפרשה שלנו - ברור להם שהפורענויות באות בעקבות החטאים שלהם, אבל הם אינם מתקנים את דרכיהם בפועל. זהו המצב של "טובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ" (רמב"ם הלכות תשובה ב,ג) - אם האדם מחזיק עדיין בדרך החטא, לא יועילו לו כל אותם וידויים, ולכן הפורענות ממשיכה, לא עלינו.

אנחנו מתכוננים בימים אלה ליום הכיפורים. במרכזן של תפילות יום הכיפורים עומד הווידוי, בו אנו עומדים לפני ה' ומפרטים את חטאינו. יש לזכור מה שנאמר כאן - וידוי, אפילו אם הוא אמיתי וכן, אפילו אם הוא משקף הכרה בפגמים והחטאים שלנו, אם לא בא אתו תיקון - הרי שאין הוא מועיל. הוא לא יכול להועיל לנו ביום הדין, שהרי למחרת יום כיפור אנחנו בדיוק אותו דבר כפי שהיינו בערב יום כיפור - לא התחייבנו ליצור שום שינוי, הווידוי לא הותיר עלינו שום רושם ממשי עלינו. איך אנחנו יכולים לצפות שווידוי כזה "ירשים" את הקב"ה בבואו לגזור את דיננו? על מי אנחנו עובדים?

כמובן שאי אפשר לתקן הכל, ואסור לחשוב שנוכל לעשות זאת. "תפשת מרובה - לא תפשת" - אם לא נהיה מציאותיים, ניפול מהר מאד. אבל מאידך, לא ניתן לומר את הווידוי ללא כל כוונה מעשית וללא מחויבות לעשות כל שבכוחנו לשנות את מה שניתן, מתוך ציפייה שעצם הווידוי יעשה את העבודה. 

אמרתי כאן בשנים קודמות ואני חוזר ואומר - הדרך הנכונה היא למצוא בכל שנה עניין אחד משמעותי שאדם יכול לקבל על עצמו לתקן. האמירה שממחר אני אהיה צדיק היא חסרת משמעות, אבל אפשר לקחת דבר אחד שהאדם יודע שהוא נכשל בו ולהחליט שאת בעניין הזה הוא משנה. זה צריך להיות מצד אחד דבר משמעותי, אבל מצד שני דבר שריאלי לשנות עם החלטה נחושה. 

הרמב"ם הגדיר לנו את הדרך לעשות תהליך תשובה אמיתי על החטא בשלושה שלבים (הלכות תשובה ב, ב): "ומה היא התשובה? הוא - "

• א. "שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" - זה דורש העמקה והבנה של הגורמים לחטא, של התפיסות שעמדו מאחוריו ואיפשרו אותו ("יסירנו ממחשבתו"), לקיחת אחריות אמיתית וכנה והחלטה נחושה לעשות מה שנדרש כדי לחדול מהמעשה. 

• ב. "וכן יתנחם על שעבר" - חרטה והבנה של הנזק שהחטא גרם, ובושה פנימית מכך שהגעתי למצב כזה ולמעשה כזה. 

• ג. אם שני השלבים האלה נעשו בכנות, ביושר, בנחישות, אפשר להגיע לשלב השלישי היומרני: "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"! 

לאחר שעובר האדם שלושה שלבים אלה, הוא צריך להשלים את התהליך: "וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" - וידוי לפני ה', ממש במילים שמתארות את התהליך. זה מה שייתן תוקף מחייב להחלטה הפנימית.

זה תהליך תיקון אמיתי ומשמעותי. אם אדם לוקח על עצמו דבר כזה, ניתן לראות את הווידויים שלו ביום כיפור כדבר אמיתי שיש לו כיסוי, ומה שלא תיקן עדיין, זה מפני שלא ניתן, ובע"ה יגיע לתיקונו בעתיד.

יהי רצון שנזכה לנצל את הימים הללו לחשבון נפש אמיתי, נטילת אחריות וקבלת החלטות מעשיות כיצד לשנות ולתקן, ובזכות זה נחתם לחיים טובים.