ליל ראש השנה

בס"ד

תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו

כיסוי והתחדשות

דוד המלך, בספר תהלים, מתאר את מצוות התקיעה בשופר בר"ה (פא, ד): 

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ.

וכמו שפירשו חז"ל (ראש השנה ח, א-ב): 

איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה.

כלומר, זהו החג היחיד שמתקיים בזמן שהלבנה מכוסה. כל שאר החגים חלים בתוך החודש, בזמן בו הלבנה מגולה. מה ראה דוד לציין דווקא את העניין הזה בראש השנה, ובייחוד בהקשר לתקיעת השופר? לא סתם לציין - הדבר מודגש פעמיים בפסוק - "בחדש", דהיינו בראש חודש, ו"בכסה", דהיינו כשהלבנה מכוסה! מה משמעותה של ההדגשה הכפולה הזאת?

אבל האמת היא שאין כאן סתם כפילות בשתי מילים נרדפות, אלא יש כאן שתי מילים שונות לתאר את העובדה שתוקעים בשופר בראש חודש - "בחדש" - לשון התחדשות, ו"בכסה" - לשון כיסוי. אפשר להבין כיצד לשון התחדשות מתאימה לראש השנה. אפילו המדרש אומר על הפסוק שלנו מה שכולנו מבינים (ויקרא רבה פרשת אמור, פרשה כט):

'בחדש' - חדשו מעשיכם.

ידועים דברי הרמב"ם (הלכות תשובה ג, ד): 

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו עורו ישינים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.

השופר בא לעורר אותנו להתבוננות ולתשומת לב למעשים ולדרכים שלנו, וליציאה מהשאננות והשינה של השנה כולה. ישנם מעשים לא מעטים שדורשים רענון והתחדשות - זניחה של הרגלים שליליים שהכו שורש בשגרת חיינו, קבלה מחודשת של מעשים שאנחנו יודעים שאנחנו צריכים לעשות. ההתחדשות היא חיונית, ובדיוק לזה בא השופר לעורר.

אבל מה עניין ה"כסה" לשופר? מדוע תקיעת השופר מקושרת כאן לכיסוי והסתרה? האם אין זה יום דווקא להיות גלויים?

בספרי החסידות מציינים פעמים רבות את העובדה שהשופר הוא קול פשוט, ללא תוכן של ממש. בניגוד לחגים אחרים, בהם אנו עוסקים בתוכן שבא לידי ביטוי בראש ובראשונה במעשים, אבל גם בהרבה דיבור של תוכן מוגדר וממשי - "והגדת לבנך" בפסח, וידוי ביום כיפור, "למען ידעו דורותיכם" בסוכות - בראש השנה אנחנו משמיעים קול חסר תוכן. יש אמנם סוגים שונים של קולות - תקיעה, שברים, תרועה - שכל אחד מבטא משהו שונה, אבל בסופו של דבר אנחנו עוסקים בשמיעת קול עמום ומעורפל. 

עולם הדיבור הוא עולם הגילוי. כאשר אנחנו רוצים לגלות מה אנחנו חושבים, מה מתחולל בתוכנו, כאשר אנחנו רוצים להעביר מסר מסוים, אנחנו משתמשים בדיבור, במילים, על מנת לגלות. בכלל - כל הגדרה, גם אם אינה יוצאת מהפה באופן ממשי, יש בה את אותו תהליך של שימוש במילים ומושגים, שמביאים לידי גילוי של הדבר אותו אנו מגדירים. השופר, לעומת זאת, שאינו משתמש במילים, ואינו משמיע קולות מוגדרים, פועל פעולה של הסתרה ולא של גילוי. 

יותר מזה, אפילו אם אנחנו לא מנסים להשוות את הדיבור לנגינה, אלא מתמקדים רק בבחינה המוזיקלית, השופר הוא כלי שמסתיר יותר ממה שהוא מגלה. היה פעם ראיון במקור ראשון עם המוזיקולוג פרופ' עודד זהבי. הוא הגדיר את תקיעת השופר כמשהו "פרוע" מבחינה מוזיקלית. הוא טוען שלכל כלי יש מבנה מסוים לצליל שלו, יש משהו ש"מתרבת" את הצליל, הופך אותו להרמוני, מתמשך מובנה. הוא אפילו מתאר שהם ניסו לחתוך צליל של שופר ולחבר אותו בחזרה, כפי שעושים בעיבוד של כל כלי - הם לא הצליחו לעשות זאת, כי זה לא "מתחבר". הצליל משתנה ומתעוות באופנים לא צפויים (בניגוד מוחלט לחצוצרה למשל). שופרות שונים לא נשמעים אותו דבר. חלק מזה נובע כמובן מהעובדה שהשופר הוא כלי טבעי לא מעובד, בניגוד לכלי נגינה שנוצרים על ידי האדם באופן מלאכותי, כמו חצוצרה. הוא הסביר שבכל כלי יש אפשרות "לסגור" את הצליל, במין ירידה בסוף, בשופר אין את היכולת הזאת. ממילא, הוא אומר, תקיעת שופר אינה כמו "יצירה" מובנית, שמספרת סיפור, מעבירה מסר ותוכן מסוים, אלא היא מן משהו שנשאר לא פתור, ללא מענה, מבלבל. זה תואם את דברי חז"ל שתקיעת השופר (בעיקר התרועה), היא זעקה, יללה, לא אמירה.

זהו "בכסה" של השופר - הוא מכסה ומסתיר, משאיר אותנו נבוכים, ללא אמירה גלויה וסדורה, ללא תוכן, ללא תשובות.

אז אם אין כאן תוכן ממשי ומוגדר, אלא רק הסתרה - מה זה נותן? מה אפשר לקחת מזה? התשובה היא בהקבלה שבפסוק: מה יוצא מ"בכסה"? - "בחדש". נסביר.

יכולתו של האדם להגדיר דברים, לתת להם משמעות מוגדרת ורציונאלית, היא ללא ספק אחת היכולות המבורכות והמיוחדות שיש לו, ומבחינה מסוימת אולי היכולת שמגדירה אותו כאדם, ומבדילה אותו משאר היצורים בעולם. אבל ליכולת הזאת יש חיסרון אחד - כאשר אדם מגדיר משהו, הוא במידה מסוימת מקבע את ההתבוננות שלו על הדבר לזווית מסוימת.

גם בזה יש יתרון, וזה אפילו חיוני. אם לא היתה לנו הגדרה יציבה וברורה של "כוס", "קומקום", "כפית" ו"קפה", היינו קמים בבוקר ולא יודעים איך להכין קפה בבוקר (וזו בעיה רצינית!). שלא לדבר על זה שלא היינו יכולים להגיע לשום הבנה של העולם, לשום חכמה ויצירה. על פי ההגדרות האלה, אנחנו מפתחים את העולם, אנחנו בונים לנו עולם ערכים ודרך חיים. הם מנחות אותנו. הן אבני הבניין של כל ניתוח ושיפוט שאנחנו עושים, ובעצם של כל פעולה.

אבל יש בכך גם חיסרון שנקרא "קבעון פונקצונלי". כאשר אתה רגיל לשימוש מסוים בכלי מסוים, זה מסתיר בפניך את האפשרות לראות שימושים אחרים שיכולים להיות בו. כאשר אתה מכיר דרך מסוימת לבצע משימה, אתה סגור לפיתרונות אחרים. הקבעון הפונקציונלי לא מאפשר לראות דברים אחרת, לחשוב מחוץ לקופסה, והוא אחד המונעים הגדולים של חדשנות. בעולם המקצועי נדרשים להתמודד עם זה בכל מיני כלים ותרגילים שמעודדים התבוננות מזויות שאנחנו לא מורגלים אליהם. 

כך גם בעולמו של האדם, בעבודת ה' שלו - ההגדרות שלנו, האופן בו אנחנו עובדים את ה', מוגדר אצלנו בצורה מסוימת. לעיתים מתקבעות אצלנו תובנות ותפיסות מוטעות, שהולכות ומובילות אותנו לתעייה בדרכים מקולקלות ולא רצויות. ההרגלים האלה מונעים מאיתנו לראות דרך אחרת, לעשות תשובה, שבעצם מחייבת התחדשות, שינוי תפיסות, חידוש מעשים. 

לכן: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" - יש זמן שבו נדרשת התחדשות, "חדשו מעשיכם", יש להתנער מכל אותן דרכים מקולקלות, מכל אותן תפיסות עולם מקולקלות, מכל אותן השקפות והגדרות מעוותות, ולחפש דרכים חדשות, טובות מהן. כיצד מתחדשים? חייבים לכסות את כל ההגדרות המקובעות בנו, להשתיק אותן, כי כל עוד הן קיימות - לא תיתכן התחדשות. השופר משמיע קול עמוק, עלום, לא מוגדר, הקורא לנו לערער קצת את העולם הבנוי לתפארת שבנינו לנו, ולחזור לשורש הפנימי, היסודי ביותר, ולבנות עליו בניין מחודש.

שנזכה להתחדש לשמע תקיעת השופר, ושהקב"ה יחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.