כל נדרי - "עבדו את ה' בשמחה"

בס"ד

סדר העבודה שבפרשת אחרי מות שאנחנו קוראים ביום הכיפורים פותח במילים (ויקרא טז, א):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ.

מדוע עבודת יום הכיפורים פותחת באיזכור של האסון הזה?

מדרש רבה במקום על עניין מות שני בני אהרן אומר (ויקרא רבה פרשה כ): 

ר' לוי פתח "אמרתי להוללים" (תהלים עה, ה)... שמביאין אללי לעולם. "ולרשעים אל תרימו קרן" (שם) - אמר להם הקדוש ברוך הוא לרשעים: צדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשים לשמוח בעולמי?... אברהם לא שמח בעולמי ואתם מבקשים לשמוח בעולמי? אברהם נולד לו בן למאה שנה ובסוף אמר לו הקדוש ברוך הוא: "קח נא את בנך" (בראשית כב, ב)... 

אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולמי ואתם מבקשין לשמוח בעולמי? אלישבע ראתה חמש כתרים ביום אחד - יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה סיגני כהונה, פינחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופים ונהפכה שמחתה לאבל, הה"ד "אחרי מות שני בני אהרן". 

הדברים לא מובנים - האם אין לנו מקום לשמוח? האם הקב"ה חייב כביכול "לקלקל" כל שמחה? והלא אנחנו יודעים ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ונאמר "עבדו את ה' בשמחה", ואדרבה, התוכחה באה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"!

לא זו בלבד, אלא שהמדרש שם נותן דוגמאות נוספות:

ישראל לא שמחו בעולמי וגו', שמח ישראל בעושיו אין כתיב כאן אלא "ישמח" (תהלים קמט, ב) - עתידין הן לשמוח במעשיו שלהקב"ה לעתיד לבוא. כביכול הקדוש ברוך הוא לא שמח בעולמו ואתם מבקשין לשמוח בעולמי? שמח ה' במעשיו אין כתיב כאן אלא "ישמח ה' במעשיו" (שם קד, לא) - עתיד הקדוש ברוך הוא לשמוח במעשיהן שלצדיקים לעתיד לבוא.

למה אין שום שמחה בעולם, אפילו לישראל בקב"ה ולקב"ה בישראל?

האם יש מצוות שמחה ביום הכיפורים? במסכת סופרים מבואר לגבי יום כיפור (יט, ד): 

ואין מזכירין בו לא מועד ולא שמחה, שאין שמחה בלא אכילה. 

מאידך, השאילתות כותב ששבת אינה מפסיקה אבלות משום שיש בה רק עונג ולא שמחה, אבל בר"ה ויו"כ יש שמחה, ולכן מפסיקים. ומסביר הנצי"ב בהעמק שאלה במקום שאע"פ שאין ביום הכיפורים אכילה ושתיה מ"מ יש בו שמחה כמו שנאמר במשנה בתענית (ד, ח): 

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. 

ומסביר רש"י שניתנו בו לוחות אחרונות. ואולי כך סבר הרמב"ם שכתב (הלכות חנוכה ג, ו):

אבל ראש השנה ויום הכיפורים אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה.

"שמחה יתירה" - לא, אבל "שמחה" - אולי כן. וכן כתב הלבוש (או"ח קכח, מד) שהטעם שכהנים נושאים כפיהם בחו"ל ביום כיפור הוא ש"מ"מ הוא יום שמחה מפני שהוא יום סליחה וכפרה". אנחנו גם פותחים את תפילות יום הכיפורים בפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", ומברכים שהחיינו.

אך מהי השמחה הזאת? אני רוצה לחזור כאן על סיפור שסיפרתי לפני כחודשיים בשיחה בזום לפרשת דברים. מורי ורבי הרב סבתו סיפר שכשהקים יחד עם הרב שילת את ישיבת ההסדר במעלה אדומים הם חיפשו ראש ישיבה. כאשר הגיע הרב רבינוביץ כמועמד לביקור בישיבה, הרבנים התרשמו ממנו וקוו מאד שיסכים לעמוד בראש הישיבה. לקראת סיום הביקור, בקש הרב לשוחח עם מספר תלמידים מהישיבה. הרב סבתו מספר שהוא אסף את התלמידים המובחרים ביותר למפגש הזה. הרב רבינוביץ פנה לראשון ושאל אותו מה דעתו על הישיבה. התלמיד ענה שהוא מאד לא מרוצה מההתמדה בלימוד בישיבה - יש חבר'ה רבים שאינם לומדים ברצינות, יש אווירה לא רצינית, וכו'. הרב פנה אל תלמיד נוסף ושאל אותו את דעתו על הישיבה. הוא ענה שהוא לא מרוצה מהתפילה - אין התייחסות ראויה לתפילה בישיבה, היא "יבשה" ולא ברמה שהוא מצפה. וכך המשיך הדבר עם עוד תלמיד ועוד תלמיד.

הרב סבתו שמע את זה ונחרד - אם זה מה שאומרים לרב רבינוביץ בחירי התלמידים, הוא בוודאי לא ירצה לבוא ולעמוד בראש ישיבה שכזאת! כאשר הם יצאו מהפגישה, אמר להם הרב שהוא החליט לקבל את התפקיד! הרב סבתו היה מופתע - זה מה שהחלטת אחרי מה ששמעת?! ענה הרב רבינוביץ: הפגישה הראתה לי שלתלמידים אצלכם יש את התכונה החשובה ביותר לתלמיד ישיבה - הם לא מרוצים מהמצב הנוכחי ותמיד שואפים לשפר! אני רוצה לחנך במקום בו יש שאיפות!

הרב קוק מדבר באורות התשובה על התסכול הגדול שנובע מתוך הפער הבלתי ניתן לגישור שקיים בין השלמות המוסרית והרוחנית למציאות האנושית (ה, ו):

החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות, והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל, וכמה כחו חלש לכון מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור! ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכלתו כלל?

באמת אם אנחנו חיים תמיד בתחושה של חוסר שביעות רצון מהמקום בו אנחנו נמצאים, לכאורה נגזרים עלינו חיי תיסכול! אך הרב קוק ממשיך ומסביר כיצד מתמודדים עם אותו הפער:

לזאת התשובה היא טבעית לאדם, והיא משלימתו. אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר - אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות. והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת.

כמו שדברנו בשבת, הדרישה שיתקן את כל פגמיו ויהיה שלם - היא דרישה לא אנושית. שלמותו של האדם היא ב"עריגה והחפץ הקבוע אל השלמות", המאמץ המתמיד להשתפר, לתקן עוד משהו, לעלות עוד שלב. אדם שנמצא במסלול כזה הוא שלם, אף על פי שישנם עוד דברים רבים שלא תיקן.

אולי לכך מתכוון המדרש - הרשעים מבקשים לשמוח בעולם הזה, אך הצדיקים אינם שמחים בעולם הזה. כי מי ששמח במצבו הופך באותו רגע למשותק. "ביקש יעקב לישב בשלווה - קפץ עליו רוגזו של יוסף". אכן, להגיע לשלמות באמת אי אפשר, ולכן רק לעתיד לבוא "ישמח ישראל בעושיו"/"ישמח ה' במעשיו". כל עוד אנחנו בחיי העולם הזה, אי אפשר לשקוט על השמרים. אבל לא השלמות היא מטרת האדם, אלא להיות כל הזמן בתהליך של השתלמות, תיקון והתקדמות, והקב"ה ברוב חסדו טבע בנו את התשובה כמה שמקנה לנו את השמחה שבעבודה הזאת. "עבדו את ה' בשמחה", "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" - השמחה היא בעבודה, לא בהישגים.

בחנוכת המשכן, מקום העבודה, שם מלמד הקב"ה "בקרובי אקדש" - אפילו אותם שהם מלך, כהן גדול ונשיא, שהגיעו לשיא ההישגים - אפילו הם צריכים תיקון. ק"ו לכל אחד אחר.

הזכרנו כאן בשבת את דברי הרמב"ם במורה שיום הכיפורים הוא "יום תשובה ועבודה גרידא" (בלבד). ביום זה עושה הכהן הגדול את "סדר העבודה" - זוהי שמחת יום הכיפורים - לא שמחה של אכילה ושתיה, אף לא של הודיה לה' על מה שיש לנו. אלא יום של בירור של מה צריך לתקן, שבו, באופן פרדוקסלי, השמחה באה דווקא מתוך עינוי, דווקא מתוך החסרון, וההכרה בצורך לתקנו, ובזכות והחסד שהעניק לנו הקב"ה לחיות חיים של תיקון, ובשמחה שיש בחיים כאלה.

שנזכה ביום הקדוש הזה לחוש תחושה אמיתית של "עבדו את ה' בשמחה", ושישמח ה' בעבודתנו.