פרשת כי תצא - ישרות פנימית

בס"ד

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על האיסור להחזיק ולהשתמש במידות ובמשקולות שאינם מדויקים (כה, יג-טז): 

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל.

הרמב"ם בפירוש המשניות עומד על לשון הפסוק כאן. במשנה במסכת כלים (יב, ז) שמדוברת על מטבעות פגומים, סוטה הרמב"ם מעניין המסכת, ומדבר על כך שאסור לו לאדם שיהיו לו בביתו מטבעות כאלה, ובוודאי שאסור להשתמש בהם ולהונות בהם בני אדם. והוא ממשיך ואומר שיש החושבים שבעניינים כאלה מותר להטעות גוים, אך הרמב"ם אומר על כך שזו "דעה בלתי נכונה", והוא ממשיך ואומר:

וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסלוף עם הגוים. אמרו עליהם השלום: "אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי" (חולין צד, א). וכל שכן אם יהיה תלוי בכך חלול השם, שאז יהיה העון חמור ביותר. ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הללו, אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן, נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרו: "כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה, כל עושה עול".

הפסוק אינו אומר שהקב"ה מתעב את הפגיעה שנגרמה לקרבן ההונאה, אלא שהוא מתעב את עצם המעשה, ללא קשר למושא הפגיעה. מדוע? כי "יושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הללו", תכונות של חוסר יושר ורמאות. כך גם כתב הרמב"ם בהלכות גנבה (א, ב):

ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם - הכל אסור, שלא ירגיל עצמו בכך.

לכאורה, כאשר אדם גונב דרך שחוק, או על מנת להחזיר, כמשחק, אין כל פגיעה לנגנב (לכל הפחות לא פגיעה ממונית), אולם כל זה אסור "שלא ירגיל עצמו לכך". כך גם כתב רש"י על הפסוקים (ויקרא יט, יא-יב): "לֹא תִּגְנֹבוּ, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ, וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ, וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר":

אם גנבת, סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להשבע לשקר.

לכאורה, אין צורך לבאר את טעם איסור גנבה. אף אם לא יגרור כחש, שקר ושבועת שקר ודאי שהוא מעשה עוולה שכל בר דעת מבין את נזקו! אלא שרש"י מסביר כאן לא את נזקו של איסור הגנבה לחברה או כלפי קורבן הגנבה, אלא את הקילקול שהוא גורם לנפשו של הגנב עצמו, המתרגל למעשי מרמה, כחש ושקר.

מקורם של דברי הרמב"ם ורש"י הוא בספרא על הפסוק שם בויקרא. אבל בספרא שם כתוב משהו יותר מזה:

'לא תגנובו' - על מנת לשלם תשלומי כפל, ולא על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה.

הרי בגנבה ישנו קנס של תשלומי כפל, ובטובח או מוכר שור או שה - חייב הגנב לשלם פי ארבעה וחמישה מהקרן. למה שמישהו יגנוב "על מנת לשלם ארבעה וחמישה"? מה בדיוק הבעיה שלו? אלא שכנראה מדובר באדם שדווקא רוצה להועיל לחברו ולהיטיב לו. אולי הוא רוצה לסייע לו כלכלית, ואותו אדם מסרב לקבל צדקה, וכך על ידי זה שהוא יגנוב ממנו, ואז ישלם לו ארבעה וחמישה, הוא מוצא דרך לסייע לו מבלי שזה יהיה "צדקה". אם כן, לא רק שאין כאן נזק לנגנב, אלא להיפך - תועלת גדולה, והכל נעשה מתוך מטרה טובה!

בכל זאת - התורה אוסרת את זה! מדוע? על מנת לענות על שאלה זו מסתמך הספרא על הסמיכות בפסוק, ומבאר כיצד מתפתח חולי זה בנפש הגנב, שמכך שגונב, מרגיל עצמו לעשות מעשים שאינם ישרים, וממילא מתרגל לכחש ולשקר עד שיגיע לשבועת שקר.

בתורה, המטרה אינה מקדשת את האמצעים. "לולב הגזול - פסול" (משנה סוכה ג, א), כי זו "מצווה הבאה בעבירה" (גמרא שם ל, א). כוונות טובות, מצוות ומעשי צדקה, אינם מכשירים מעשים של חוסר ישרות, של הונאה ועקמימות. אם זו הדרך בה הם נעשים, הרי שאין זה משנה כלל מה התוצאה שלהם, הם "תועבת ה'" מצד עצמם, כמו שהסביר הרמב"ם.

אנחנו נמצאים כבר בעיצומו של חודש אלול, בהכנות לקראת יום הדין. ברכת קדושת היום בראש השנה חותמת במילים: "כי אתה אלקים אמת ודברך אמת וקיים לעד, בא"ה מלך על כל הארץ, מקדש (השבת ו)ישראל ויום הזכרון". הלכה היא שבכל הברכות יש לסיים מעין החתימה סמוך לחתימה (עיין פסחים קד.), ואם כן כאן אין סיום מעין החתימה, שהחתימה היא "מלך על כל הארץ", וסמוך לחתימה אין מזכירים עניין מלכות כלל! אלא שחותמו של הקב"ה אמת, ומלכות ה' היא בהמלכת האמת בעולם.

המונע הגדול ביותר לחשבון נפש ותיקון אמיתי, הוא רמיה עצמית. אדם שמרגיל את עצמו לדרכי שקר חלילה, גם אם הוא משכנע את עצמו שכוונותיו טובות, ושהדבר משרת מטרות ראויות, מאבד את יכולת השיפוט, את הראיה הנכוחה, ובעיקר את הישרות והאמת הפנימית, שבלעדיה אנחנו הולכים חלילה לאיבוד. 

שנזכה בימים אלה ל"וטהר לבנו לעבדך באמת" - על ידי האמת נתקרב לעבודתו.