פרשת כי תבוא - ולשמור כל מצוותיו

בס"ד

פרשת השבוע עוסקת באריכות בברית שבין עם ישראל לקב"ה ובמחויבות שלנו לקיום המצוות, אותה מדגיש משה רבנו לעם לקראת מותו. נקודת המוצא של כל האזהרה הזאת היא במערכת יחסים של אהבה בין עם ישראל לקב"ה (כו, יז-יח):

אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו.

אנחנו מאמירים (=מגדילים, על פי אבן עזרא כאן) את הקב"ה והוא מאמיר אותנו. במה אנחנו מגדילים את הקב"ה? 'לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ' - הכפפנו את עצמנו במחויבות גמורה כלפיו, וזה מראה עד כמה אנחנו מגדילים ומחשיבים אותו יתברך. במה הקב"ה מגדיל אותנו? 'לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו'. כאן כמובן מתעוררת שאלה - אני מבין שבכך שהקב"ה הפך אותנו לעם סגולה שלו יש הגדלה שלנו על פני העמים האחרים, אבל הפרט השני ברשימה הזאת היא שמירת כל המצוות - זה לכאורה שייך לרשימה הראשונה של הדרכים בהן אנחנו מגדילים את הקב"ה, ולא לדרכים בהן הוא מגדיל אותנו!

תשובה אחת לקושיה זו עונה רבנו בחיי על הפסוק:

ולשמור את כל מצותיו, ובלבד שתשמור מצותיו כי אין מעלת ישראל להיותם נקראים בשם סגולה אלא בשמירת המצות.

כלומר, זה אכן לא חלק מהדרכים בהן ה' מגדיל אותנו, אלא זהו תנאי. הקב"ה מגדיל אותנו בכך שהוא בחר בנו לעם סגולה, אבל אנחנו נחשבים עם סגולה אך ורק כאשר אנחנו מקיימים 'לשמור כל מצוותיו'. אבל רוב המפרשים הולכים בכיוון אחר, ואומרים שזו אכן הגדלה של עם ישראל. למשל הרמב"ן כאן:

ולשמר כל מצותיו - כי לכם לבדכם יתן תורתו ויצוה אתכם בכל המצות הרצויות לפניו לא לעם אחר, כענין שכתוב (תהלים קמז, יט-כ): 'מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עָשָׂה כֵן לְכׇל גּוֹי'.

עצם העובדה שהקב"ה פונה אלינו ונותן דווקא לנו את תורתו ולא לעמים אחרים, מראה את ערכנו בעיניו. זוהי זכות גדולה עבורנו, ולא רק חובה. משל למה הדבר דומה? אם ראש הממשלה פונה לאדם מסוים ומבקש ממנו למלא תפקיד הדורש אחריות והתמסרות רבה, זה אמנם יוסיף לאותו אדם עומס גדול וחובות רבות שלא היו לו קודם, אבל וודאי שהעובדה שראש הממשלה בחר דווקא בו לתפקיד מעידה שמדובר על אדם שראש הממשלה מעריך מאד.

יש כמה מפרשים שמדייקים דיוק נוסף בשבח הזה, כך במשך חכמה כאן:

חשיב המעלות שהבדיל את ישראל ורומם אותם וכו' 'לשמור את מצוותיו', כמו שאמרו (סנהדרין נח,ב): "בן נח ששבת חייב מיתה", ואסור לשמור השבת ששקולה ככל המצוות (ירושלמי ברכות א,ה). וכן בן נח שלמד תורה חייב מיתה (סנהדרין נט,א) ששקולה כנגד כולם (פאה א,א). רק לישראל נתן "לשמור כל מצוותיו".

המעלה המיוחדת של עם ישראל אינה בזה שהם נצטוו במצוות על ידי הקב"ה ושאר העמים לא נצטוו. הרי יש גם שבע מצוות בני נח לשאר העמים. ההבדל הוא, על פי לשון הפסוק, שעם ישראל בניגוד לעמים האחרים, נבחר על ידי הקב"ה 'לשמור כל מצוותיו'. לפיכך, אומר המשך חכמה, אותן מצוות ששקולות כנגד כל המצוות, דווקא עליהן ישנה אזהרה מיוחדת שגוי לא ישמור אותן, כי דווקא בזה נתייחד עם ישראל ונבדל מהעמים.

לא מדובר כאן רק בעניין כמותי - שלנו יש מספר גדול יותר של מצוות משאר העמים. גם אם מדובר בהבדל כמותי כל כך משמעותי כמו כאן (7 לעומת 613), זה עדיין לא הבדל מהותי. כאן מדובר בהבדל מהותי בין כל המצוות כמכלול לפרטים בודדים, שאינם מצטרפים למכלול אחד. הרמב"ם כותב בהלכות קריאת שמע (א, ב):

ומקדימין לקרות פרשת 'שמע', מפני שיש בה צווי על ייחוד השם ואהבתו ותלמודו, שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה 'והיה אם שמוע', שיש בה צווי על שאר המצוות כולן, ואחר כך פרשת ציצית, שגם היא יש בה צווי על זכירת כל המצוות.

הרב סולוביצ'יק הסביר שיש כאן שתי קבלות - יש "ציווי על שאר המצוות כולן", כפרטים, ויש "זכירת כל המצוות" כמכלול, ומדובר על שתי קבלות שונות. מה המשמעות של ההבדל ביניהן? אולי ניתן לענות על זה על פי שאלה שפעם שמעתי ששאל מישהו (אינני זוכר מי) - הקב"ה מצווה אותנו בתורה לשלם שכר שכיר ביומו, ולא להלין שכר שכיר, אבל הוא כביכול אינו מקיים זאת בעצמו, שהרי הוא "מלין" את שכר המצוות שלנו עד לעולם הבא. מדוע אין הוא משלם לנו את שכר המצוות שאנו עושים ביומו?

אותו אדם ענה - כל זה נכון לגבי שכיר אותו שכר היזם של הפרויקט לעשות עבורו עבודה מסוימת. לעבודות אלה צריך לשלם בזמנן. אבל כאשר היזם מגייס שותף, הוא לא משלם לו שכר יומי או חודשי, אלא רק בסוף הפרויקט הם חולקים יחד ברווחים של אותו פרויקט. הקב"ה אינו משלם את שכרנו ביומו, כי אנחנו שותפיו לדרך אותה הוא רוצה להנחיל בעולם. מאחר שאנחנו שותפים ולא שכירים, הרי ששכרנו משולם בסוף ה"פרויקט" ולא בכל יום.

זה בדיוק ההבדל בין קיום מצוות כפרטים, אפילו אם מדובר בהרבה מאד מצוות, לבין קבלת כל המצוות. אם מדובר בפרטים, זה אומר שאני "שכיר" שמקבל הוראות לעשות דברים מסוימים, ועלי לבצע את המשימות הללו. קבלת כל המצוות כמכלול היא בעצם התחייבות לדרך, כניסה לשותפות על בסיס ייעוד וחזון משותפים כביכול. ואם כן, אם העובדה שהקב"ה נתן לנו את 'כל מצוותיו', את המכלול כולו, אומר שרק בנו הוא רואה שותפים אמיתיים ולא שכירים, ואם כן, וודאי שזו הגדלה ושבח גדול לנו.

לפני יום הכיפורים, שבו נרד לדקדוק המעשים, אנחנו פותחים בראש השנה, בו אנחנו ממליכים את הקב"ה. איננו עוסקים כלל בפרטים, אלא בדרך, בכיוון, במטרה אליה אנחנו מחויבים ולה אנחנו שותפים. יהי רצון שנזכה לחדש את אותה מחויבות כלפי הקב"ה, והוא ברחמיו יראה זאת ויראה בנו כביכול כשותפיו.