תשעה באב - "איכה" - קינה עם אמונה

בס"ד

השבת, "שבת חזון" שלפני תשעה באב, אנחנו קוראים את פרשת דברים ומפטירים ב"חזון ישעיהו" (ישעיהו פרק א). גם בפרשה וגם בהפטרה ישנו פסוק המתחיל במילה "איכה". בפסוק בפרשה, כאשר משה מתאר את הצורך במינוי דיינים, הוא אומר לעם (א, יא):

אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם?

בהפטרה זועק הנביא ישעיהו (א, כא):

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה? 

וכמובן השבוע נקרא את מגילת איכה בתשעה באב שפותחת במילה זו (א, א):

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה?

זוהי מגילת קינות של ירמיהו הנביא על החורבן, ויש בה חמש קינות, ושלוש מהן פותחות במילה "איכה". זה כבר מרגיש כמעט כמו מוסף של ראש השנה, שבו אנחנו מזכרים פסוקים מהתורה, הנביאים והכתובים למלכויות, זכרונות ושופרות. כאן, אנחנו מציינים את תשעה באב במילה "איכה" בתורה (פרשה), נביאים (הפטרה) וכתובים (מגילה). מה כל כך מיוחד במילה הזאת שראו חכמים צורך לציין בה את עניינו של תשעה באב?

במדרש איכה רבה, מובא שהמקור למילה זו כקינה הוא כבר קדום הרבה יותר (פתיחתא ד): 

רבי אבהו פתח (הושע ו, ח): "וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית" - זה אדם הראשון. אמר הקדוש ברוך הוא: אדם הראשון הכנסתיו לגן עדן וצויתיו, ועבר על צוויי, ודנתיו בגירושין ודנתיו בשילוחין, וקוננתי עליו איכה... שנאמר (בראשית ג, ט): "וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה", 'איכה' כתיב. אף בניו הכנסתי אותם לארץ ישראל... וצויתים... ועברו על צוויי... ודנתי אותם בגירושין... ודנתי אותם בשילוחין... וקוננתי עליהם "איכה ישבה בדד".

חטאיהם של עם ישראל מושווים על ידי הנביא הושע ל"אדם", והמדרש מסביר שהכוונה לאדם הראשון - כשם שעל אדם הראשון הקב"ה קונן "איכה" על חטאיו וגירושו, כך גם הוא עושה לישראל. הבעיה היא כמובן ששם לא כתוב "אֵיכָה" בלשון קינה כמו כאן, אלא "אַיֶּכָּה" - איֶּה אתה? היכן? את זה שואל הקב"ה את האדם שמתחבא מפניו בין העצים לאחר החטא. המדרש משווה ביניהם בטענה - "איכה כתיב" - הכתיב הוא זהה, אבל זו טענה לא מובנת - וכי מה בכך? הרי זו לא אותה מילה ואין לה את אותה משמעות! 

האלשיך הקדוש על איכה מביא ממדרש איכה רבה (פרשה א) שהקב"ה שאל את המלאכים כיצד יש למלך להתאבל, והם מנו בפניו מנהגים שונים של אבלות והוא כביכול קיים את כולם (המדרש דורש זאת מתוך הפסוקים). האלשיך שואל - מדוע הקב"ה מתייעץ בעניין זה דווקא עם המלאכים? וכי אין הוא יודע את הדבר בעצמו? עונה האלשיך:

אמנם לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל (בראשית רבה ח, ו), האומרים כי מעת בריאת אדם קטרגו מלאכי השרת ואמרו (תהלים ח, ה): "מה אנוש כי תזכרנו" כו'? וכן במתן תורה (שבת פח, ב) אמרו (תהלים ח, ב): "אשר תנה הודך על השמים"! וביום פקדו את עולמו שבו לאמר: "הלא אמרנו לך"!... ולא עוד אלא שאמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה פתיחתא כד) שאחד מן המקומות שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה היה בעת החרבן! אלא שגער בהם הקדוש ברוך הוא... כי הלא מלאכי השרת... בראותם בעת החרבן כי למפרע צדקה עצתם... על כן מה עשה הוא יתברך למען ידעו כי הוא יתברך מביט מראשית אחרית, ולא צדקה למפרע עצתם מעצתו יתברך, ושאשר נעצב המלך על בנו בכורו ישראל הוא ולא על הבית אשר הוא חרב בעונם.

המלאכים הם אלה שמלכתחילה טענו בפני הקב"ה שלא ראוי לברוא את האדם, ובוודאי שלא לתת לו את התורה הקדושה. הם התריעו מפני חולשתו של האדם, מפני נפילותיו וחטאיו. והנה, לכאורה כשחרב המקדש מסתבר שהם צדקו! התגלה באופן ברור שעם ישראל אינו מסוגל לעמוד באתגר ובדרישות שמציבה בפניו התורה! אבל הקב"ה אינו חושב כך ומבהיר למלאכים - אני באבל על בניי, על עם ישראל החביבים עליי. איני מצטער על כך שבראתי אותם, אלא על ייסוריהם ונפילתם.

החורבן מעלה בכל חריפותה את טענת המלאכים - מיהו האדם, ובפרט מיהם עם ישראל? האם אנחנו באמת ראויים לתורה? האם יש בנו בכלל את הכח והיכולת לעמוד בזה? הרי נכשלנו בכל שוב ושוב! החורבן לכאורה חושף את הפרצוף האמיתי שלנו! הקב"ה שולל טענה זו ואומר - עם ישראל אינו העם של החורבן, אלא העם של קבלת התורה, העם של "נעשה ונשמע". גם בשעת החורבן והנפילה הגדולה ביותר, האמונה הזאת בכחו של עם ישראל לא נפגמה.

ואדרבה - על כך האבל והבכי הגדול: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם"? "איכה היתה לזונה קריה נאמנה"? יש פה פער בלתי נתפס - הרי לא מדובר על עיר ריקה ושפלה, אלא ירושלים היתה "רבתי עם", "קריה נאמנה" - מקום עם מעלות גבוהות כפי שהפסוקים בשני המקומות הולכים ומתארים. הרי שעם ישראל הראה שהוא מסוגל להגיע למדרגות גבוהות של צדק, מוסר, תורה וקדושה, ולכן הקינה הקשה שנובעת מהפער הבלתי נתפס הזה - "איכה"?? איך ייתכן שעם כזה התדרדר כל כך?  

זוהי כוונת המדרש שאומר שהקב"ה קונן על אדם הראשון "איכה". נכון, הפסוק אומר "אַיֶּכָּה", אבל זוהי בדיוק אותה כוונה - היכן אתה? לאן נעלמת? איפה אותו אדם עליון שהכנסתי לגן עדן? איך ייתכן שהוא הגיע לשפל שכזה? אֵיכָה?

ההבנה הזאת לקריאה ולקינה "איכה" משנה את ההבנה של הצום והאבלות של תשעה באב. הרמב"ם כותב על התעניות (הלכות תעניות ה, א):

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהן מפני הצרות שארעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשי אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב.

מטרת התענית היא לא לבכות על מה שהיה, אלא להתעורר לתשובה ולתיקון. היא לא על העבר, אלא פונה אל העתיד. אם המסקנה שלנו מהחורבן היא מסקנתם של מלאכי השרת, הרי שהעתיד נראה עגום, ואין בו כל תקווה. אבל הקב"ה מקונן במילה "איכה", קינה שיש בה אמונה בכך שיש בנו את הכחות להתעלות ולתקן.

שנזכה ש"בזכרון דברים אלו" של משמעותה של הקריאה "איכה" - "נשוב להיטיב".