פרשת אמור - זה שתמיד יוצא

בס"ד

פרשת השבוע, פרשת אמור, מסיימת בסיפור על אדם שבעת מריבה עם אדם אחר במחנה נקב את שם השם וקלל. הפסוקים מתארים את המעשה כך (כד,י-יא):

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל משֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.

המפרשים עומדים על כמה קשיים בתיאור הזה. לא נציין כאן את כולם, אלא נסתפק בשניים. קושי ראשון הוא במילה הפותחת "ויצא" - מאיפה הוא יצא? לאיפה הוא יצא? זה נראה כאילו חסר כאן רקע לסיפור. קושי שני הוא בהתייחסות לאמו של המקלל, שאינו מצוין בשמו, אלא נקרא "בן אשה ישראלית", בסתם ללא שם. אמנם, לאחר המעשה, בסוף הסיפור, התורה מציינת את שם האם. אופן ההתייחסות של הפסוקים דורש הסבר.

תשובות רבות נאמרו על מנת ליישב קשיים אלה ואחרים, אני רוצה לנסות להפיק מכאן מסר מסוים בדרך שיש בה יותר דרוש מפשט. שמעתי פעם שההבדל בין "פשט" ל"דרש" הוא ש"פשט" זה איך שאני מבין את הפסוק, ו"דרש" זה איך שאתה מבין, אבל במקרה הזה אני מודה שאני מפרש בדרוש. 

המקלל היה משבט דן. החזקוני מפנה לגמרא במסכת פסחים (ד, א): 

ההוא דאמר: "דונו דיני". אמרי: שמע מינה מדן קאתי, דכתיב: 'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל'.  

רש"י שם מסביר שמדובר באדם ש"בכל דבר משא ומתן שהיה לו עם אדם, היה אומר תמיד: בא לדין! ואינו נשמע לדבר אדם אלא על פי דיין". זה אדם שאינו מוכן להדברות, לפשרות, אלא בכל עניין הוא ישר רוצה ללכת לבית דין, להיות צודק עד הסוף. הגמרא אומרת שאמרו עליו שהוא וודאי משבט דן, על פי הפסוק מברכת יעקב. החזקוני ממשיך את זה ואומר שזו הגישה שהביאה כאן למריבה.

צריך להבין - דין אינו דבר רע. הוא דבר נכון, וחייב להיעשות ולהיראות, כמו שאומרים. הבעיה מתחילה כאשר "בכל דבר... היה אומר תמיד: בא לדין, ואינו נשמע לדבר אדם אלא על פי דיין". אם בגלל הדין אדם אינו מוכן יותר לשמוע או לדבר, אז המריבה והפירוד בלתי נמנעים. לכן, גם מי שהוא משבט דן, שעניינם הוא הדין, צריך להתחמש בכח הדיבור, ברדיפת השלום, על מנת שאותה מדת הדין המיוחדת לו, לא תהפוך להיות הדבר הבלעדי אתו הוא נגש לכל דבר ועניין.

אולי זה עניין שמה של אמו של המקלל: "שלומית בת דברי" - היא אשת שלום והדברות, לא אשת מריבה והתנצחות, למרות שהיא "למטה דן" - גם זה אפשרי. אכן, רוב המפרשים דורשים את שמה לגנאי (ראה רש"י למשל), וזה לכאורה מתבקש מהאופן שבו הפסוק קושר בינה לבין בנה המקלל. אבל האור החיים הקדוש, בתשובה לשאלה ששאלנו, מדוע שמה מוזכר רק לאחר מעשה, ולא במהלך המעשה, מפרש:

ויש לומר בב' דרכים - האחד לשבח, על זה הדרך 'ויביאו אותו אל משה ושם אמו וגו' - פירוש גם היא מכלל המביאים.

אמו של המקלל לא היתה מרוצה ממעשיו. היא היתה "שלומית בת דברי", היא אינה עומדת מאחורי בנה כאשר הוא לוקח את כח הדין, ומשתמש בו למריבה ופירוד. לכן שמה אינה מוזכר במהלך מעשיו של המקלל, אלא רק בהקשר של הבאתו אל משה.

זה גם מסביר את הקושיה הראשונה שהקשנו - מה זה "ויצא"? מאיפה הוא יצא? זה לא משנה. זו דרכם של בעלי ההתנצחות והמחלוקת והדין חסר הפשרות, שלעולם אינם מוכנים להידבר - הם תמיד יוצאים. הם אף פעם לא נשארים לנסות ליישב יחד את המחלוקת. ברגע שמשהו נראה להם לא לפי הדין (בעיניהם), הם עוזבים, פורשים ומתפרדים. הם יעזבו את בית הספר/ בית הכנסת/ הישיבה/ המפלגה/ הקהילה (השלם את החסר) בטריקת דלת, ויקימו משהו אחר יותר טוב, כמו שצריך להיות! העיקר - לא "כמותם", כי "הם" לא בסדר, ו"הם" לא עושים דברים כמו שצריך.

לצערנו, יש אנשים, רבים מדי, שזו דרכם התורנית והרוחנית - להחרים, להקצות ולשלול כל דבר שאינו על פי שורת הדין המוחלטת בעיניהם. הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית כותב שזה היה המאפיין של ימי בית שני:

שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צדוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חֻרבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ.

שמעתי פעם שזה פירוש המשנה באבות (ה, יז) "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים" - אם כל צד במחלוקת צועק שהוא עושה את זה רק "לשם שמיים" - סופה של המחלוקת להתקיים לעולם, ולא ניתן יהיה ליישב אותה אף פעם...

זהו המקלל, הוא אותו אדם שאף פעם אינו מוכן להדברות, לשלום. הוא תמיד יוצא במחאה, מקים מחלוקת גדולה, ופורש. במקום שעבודת השם תרבה אהבה ושלום, הוא משתמש בה רק ללבות שנאה ומחלוקת. הוא מדבר גבוהה גבוהה על כך שהוא מונע מכח האמת הצרופה - "דונו דיני"! אבל "רוממות א-ל בגרונם - וחרב פיפיות בידם" - בשם האמת הגדולה אותה הוא נושא בפיו, הוא רק הורס ומקלקל. הוא נוקב את השם, ומקלל. 

שנזכה לדעת לתקן את היצר הרע של המחלוקת ובזכותו יתקיימו בנו דברי הנביא זכריה (ח, יט):

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.