פרשת עקב - 'על שתי ידיי' - שאיפות ומציאות

בס"ד

כחלק מחזרתו של משה בפני העם על קורותיהם במשך שנות הנהגתו, עוסק משה בפרשה שלנו בחטא העגל ושבירת הלוחות. משה מתאר את תגובתו ברגע בו ראה את העם עובדים לעגל (ט, יז): 

וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם.

חז"ל והמפרשים עומדים כאן על שאלה פשוטה, כמו שניסח אותה כאן האור החיים הקדוש:

צריך לדעת למה הוצרך לתופשם והלא בידו היו?

הרי משה יורד מן ההר עם הלוחות בידיו, ואז כשהוא רואה את העגל, הוא משליך אותן ושובר אותן. בשביל מה הוא צריך "לתפוש" בשני הלוחות? נביא תחילה את תשובתו של האור החיים הקדוש עצמו:

ואולי כשלא חטאו ישראל היו הלוחות גבוהות על יד משה ולא היתה ידו משגת לקחת אותם, וכמו שדקדק לומר בפסוק שלפני זה: ושני הלוחות... 'על שתי ידי', ולא אמר 'בשתי ידי' או 'בידי', אלא נתכוון לומר שלא היו בידיו ממש אלא גבוהות למעלה מידיו, והיו נושאות עצמן. ואחר שראה העגל הוסר כח קדושתם והוצרך לתופשם בידו.

לפני שמשה ראה את העגל, הוא למעשה לא היה צריך לתפוס את הלוחות בידיו. הן היו במין ריחוף מעל ידיו של משה, נושאות את עצמן, ללא משקל על ידיו. ברגע שמשה ראה את העגל, איבדו הלוחות את קדושתן, ושבו לשקול את משקלן הממשי ולהישמע לחוקי הכבידה, ואז נזקק משה לתפוס אותן. 

הירושלמי נותן תשובה הפוכה לכאורה (תענית ד, ה): 

רבי יוחנן בשם רבי יוסה בר אביי א"ל: הלוחות היו מבקשין לפרוח והיה משה תופשן, דכתיב: 'ואתפש בשני הלחת'.

האורח החיים הקדוש מדבר על לוחות שמכבידים ונופלים, ואילו הירושלמי מדבר על אובדן המשקל ונסיון "בריחה" כלפי מעלה. מה קורה פה? לאיפה הלוחות הולכים העקבות החטא?

נראה פשוט שכל המקורות מדברים על מה שקורה ליחס שלנו לתורה בעקבות החטא. לפני החטא, הלוחות (=התורה) נמצאים 'על שתי ידיו' של משה, ואילו החטא גורם לזה שהם יוצאים מהמצב הזה למצב אחר. כלומר, המצב הראשוני של 'על שתי ידי', הוא היחס האידיאלי, הטהור לתורה, לפני שנפגם על ידי החטא, ואילו המצב שלאחריו הוא מצב הקלקול, היחס המעוות שנוצר כלפי התורה בעקבות החטא, כאשר מצאנו שני תיאורים ליחס הזה - כובד או פריחה.

מהו המצב של 'על שתי ידי'? באחד הנאומים האחרונים של משה לעם ישראל הוא מתאר את התורה כך (דברים ל, יא-יד) 

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: 

ה"מצווה", הדרישות של הקב"ה, מוצגות כאן כדבר קל להשגה, כדבר שאינו דורש מאמץ גדול - הוא בהישג יד. גם בפרשה שלנו משה מציג כך את הדברים לעם ישראל (י, יב-יג):

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ.

מה בסך הכל הקב"ה מבקש? לא הרבה! לא הרבה?! הגמרא מיד שואלת על כך (ברכות לג, ב): 

אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?! (=האם יראת שמים זה דבר קטן?!)

הרי מדובר כאן בדרישה עצומה שקשה מאד להגשים (והרי הפסוק אינו מסתפק רק ביראת שמים!). עונה הגמרא:

אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא (=כן, עבור משה זה דבר קטן). דאמר רבי חנינא: משל, לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן - קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול.

הר"ן בדרשות שואל על התשובה הזאת של הגמרא - מה זה שייך שזה דבר קטן עבור משה, הרי הוא מדבר כאן אל כל ישראל! עבורם זו משימה כמעט בלתי אפשרית! אולי ניתן לענות על זה על פי המשל של הגמרא. מי שמבקשים ממנו משהו שיש לו, אפילו אם מדובר בדבר רב ערך, זה נראה לו כבקשה פעוטה. אבל מי שמבקשים ממנו משהו שאינו בהישג ידו כלל, אפילו אם מדובר בבקשה קטנה, זה נראה לו כבקשה גדולה מאד. משה רבנו בעצם רוצה לומר לעם ישראל - עבודת השם אינה בשמים או מעבר לים. עבודת השם היא משהו שנמצא בהישג ידכם! 

הקב"ה דורש מאיתנו התעלות למדרגות שנמצאות מעל לאיפה שאנחנו היום, אבל אלו מדרגות שנמצאות בהישג ידנו. זהו המפתח להתעלות - האדם צריך תמיד לשאוף כלפי מעלה, אבל לשאוף לדברים "ברי השגה" - כך הוא צריך לראות את התורה, וכך התורה היא באמת. לכל אדם באשר הוא ישנו צעד שהוא יכול, צריך ומסוגל לעשות. אסור לו מצד אחד לדרוך במקום, אך מצד שני אסור לו לחשוב שהצעד שנדרש ממנו הוא לעלות לשמיים. זהו המצב של תורה שנמצאת 'על שתי ידי' - מחד היא לא ממש בתוך ידי, באופן כזה שלא מושך אותי כלפי מעלה, אלא 'על' - יש לי לאיפה להתקדם. מאידך, היא לא מרחפת ורחוקה אלא 'על שתי ידי' - בהישג יד. 

החטא והכישלון נובעים מהפרת האיזון הזה באחד משני הכיוונים - או מכך שהלוחות הופכות להיות כבדות ומפסיקות לשאת את עצמן, כמו שאמר האור החיים הקדוש, כלומר שהתורה נראית לנו כדבר שאין בו כל אמירה או שאיפה כלפי מעלה, דבר שנתרוקן חלילה מקדושתו, ואינו מרומם את החיים. או מאידך מכך שהלוחות "מבקשין לפרוח", כפי שאומר הירושלמי, ואנחנו מרגישים שהתורה "בורחת" לנו - מרוחקת ודורשת דרישות לא מציאותיות ולא מחוברות אלינו. 

כל הסתכלות כזאת על התורה משתקת את יכולתו של האדם להתקדם ולהתעלות, ולכן יש לשבור אותה ולבנות מחדש את השאיפות באופן נכון: 'וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם'.