בס"ד

פרשת ויגש - הזמן האבוד

​

הפרשה מתארת את ירידתם של יעקב ובניו למצרים בעקבות התוודעותו של יוסף אל אחיו. יוסף מציג את משפחתו לפני פרעה, והתורה מתארת לנו דו שיח שמתנהל בין פרעה ליעקב אבינו כאשר הם נפגשים (מז, ח-ט):

​

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב: כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ?

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.

​

זהו כל התיאור שניתן בתורה לחילופי הדברים בין יעקב לפרעה בפגישתם ההיסטורית. כל המפרשים כאן תמהים על כך - זה כל מה שיש לפרעה לשאול את יעקב אבינו? וגם לגבי תשובתו של יעקב, כותב למשל הרמב"ן:

​

לא ידעתי טעם הזקן אבינו - מה מוסר הוא שיתאונן אל המלך? ומה טעם לאמר "ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי", כי אולי עוד ישיגם ויחיה יותר מהם!

​

מדוע בוחר יעקב "לקטר" לפרעה על תלאות חייו, ומדוע בשלב זה הוא כבר אומר שלא הגיע לחיי אבותיו, הרי ייתכן שיחיה אף יותר מהם! הרמב"ן ועוד מפרשים עונים ששאלתו של פרעה נבעה מכך שיעקב היה נראה זקן מאד, והוא חשב שהוא עוד זקן הרבה יותר, אך יעקב הסביר לו שהמראה הזה נובע מכך שעברו עליו הרבה צרות בימי חייו. התשובה הזאת מסבירה אולי את השאלה ואת התשובה, אבל לא את החשיבות והמסר שלהן - מה כל כך חשוב לתורה לספר לנו על כך?

​

רש"ר הירש מסביר את שאלתו של פרעה באופן אחר, על פי דיוק לשון השאלה:

​

המונה שנים, אינו מחשב ימים. רק אנשים נבחרים יחשבו כל יום ויראו בו תפקיד מיוחד... היום הוא במלוא כוחו, היום הוא יפעל, לא ישים לב להמשך ולתוצאות; יום זה הוא מנוי לשם ה', ולא יאבד לנצח. "למנות ימינו כן הודע"! - וכך אומר גם פרעה: כמה ימים חיית בשני חייך? ובהציגו כך את שאלתו, הוא מגלה את הרושם העמוק שעשתה עליו דמותו של יעקב.

​

מראהו של יעקב עושה רושם גדול על פרעה - הוא מרגיש שעומד לפניו אדם בעל מדרגה נדירה. כיצד נבנה אדם בסדר גודל שכזה? כיצד הוא מגיע למדרגות כאלה? את זה פרעה מבין ומבטא בשאלה שלו "כמה ימי שני חייך?" - רק אדם שיודע להעריך כל יום שחי במשך חייו, ומבין שכל יום הוא הזדמנות לפעול, להתקדם, להתעלות ולעשות, רק אדם כזה יגיע למדרגות גבוהות. מי שמודד את עצמו ביחידות של שנים, ואינו רואה ערך בפרקי זמן קצרים יותר, כנראה שרוב זמנו הולך לריק. את פרעה לא מעניין כמה שנים חי יעקב, אלא כמה ימים מתוך שנות חייו הצליח באמת "לחיות", כלומר, לפעול ולהתקדם.

​

רש"ר הירש מסביר גם את תשובתו של יעקב:

​

בתשובתו מבדיל יעקב בין חיים לבין מגורים: שאלתני על ימי שני חיי? לא חייתי הרבה, אך גרתי עלי אדמות מאה ושלושים שנה. ימי השנים שאוכל לקרוא להם חיי (בהם מילאתי את תפקידי במלואו) - היו רק מעטים, ודוקא הם היו רעים, מלאי מרירות ודאגה. הוטל עלי התפקיד לקיים בצרה את חובות הצרה. אין להשוות את תוכן חיי עם תוכן חיי אבותי; הם "חיו" יותר, כל ימי מגוריהם היו "חיים", והם זכו למלא את תפקיד חייהם בתנאים של אושר.

​

יעקב היה טרוד בצרות כל ימיו. הוא עבד עשרים שנה אצל לבן, נרדף על ידי עשו אחיו, אבד את בנו יוסף לעשרים ושתיים שנה של צער, ונאלץ במשך שנים רבות להתמודד עם צרות כאלה ואחרות. התמודדויות אלה, אומר יעקב, גזלו ממנו זמן רב אותו הוא מגדיר כימים שאינם חיים. אני רק גרתי בעולם, כלומר, גופי נכח פה, אבל מאחר שלא היה ביכולתי לנצל ימים אלה לעבודת ה', ללימוד ולהתעלות, אלא עסקתי בעניינים אחרים, אין ימים אלה ראויים להקרא חיים, שהרי "חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד - כמיתה חשובה" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש ז, א).

​

רש"ר הירש מסיים בהבהרה:

​

אין זו תלונה על מיעוט שנותיו, אלא ענוה בהשקיפו אחורה על ערכם המוסרי של החיים שעברו עליו.

​

יעקב אינו בא בטרוניה לקב"ה חלילה על הצרות שעבר. הוא קיבל אותן באהבה. אבל לבו נחמץ על כל אותם ימים אבודים, שהטרדות הרבות שהיו בהן מנעו ממנו "לחיות" אותם.

​

כולנו טרודים בעניינים רבים - פרנסה, סידורים, עניינים נוספים שדורשים טיפול וזמן. אמנם, "ההכרח לא יגונה" - אין להתמרמר על כך שאנו נאלצים לעסוק בעניינים הכרחיים, אבל יעקב אבינו מלמד אותנו שכל זה הוא זמן שבו אנחנו גרים בעולם, אבל לא באמת חיים. לאורך כל שנותיו, גם כאשר עבד יום ולילה את צאנו של לבן, יעקב לא אבד את השאיפה המתמדת להתפנות מכל זה ולחזור לאהלים בהם ישב בילדותו, אותם אהלים בהם הוא יכול לחיות באמת.

​

וכך מסביר הרמב"ם גם את השאיפה לימות המשיח (הלכות מלכים ומלחמות יב, ד):

​

נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם כולו, ולא כדי שירדו בגוים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכל ולשתות ולשמח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל.

​

ימות המשיח הם ימים של שפע, שלום ורווחה - וודאי דבר שכולנו רוצים, אבל הרמב"ם מסביר שזה רק האמצעי. השאיפה האמיתית היא לזמן שכולו מוקדש נטו ל"חיים", שאינו מתבזבז וכלה על טרדות חיצוניות שמפריעות לאדם לנצל כל יום ויום להתעלות.

​

וגם ביחס לזה יש להתפלל בימים אלה שרבים רבים טרודים בענייני המלחמה, שנזכה לניצחון ושלווה מהאויבים ומהקשיים, כדי שנהיה פנויים לחיים האמיתיים: "כי הם חיינו ואורך ימינו", שבתי המדרש בישיבות יתמלאו חזרה בלומדים שיצאו לשדה הקרב. ובינתיים כולנו וכל אחד מאיתנו, נשתדל ונתחזק שכמה שיותר מימינו יהיו ימים של חיים, כמו שאמר דוד המלך (תהלים כז):

​

לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים. קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'.